לשתי הבעיות הבוערות שהחברה הישראלית מתמודדת איתן כיום – מגפת הקורונה והאלימות במגזר הערבי – יש מכנה משותף: בשתיהן נוטה האצבע הציבורית להאשים את הממשלה על מחדליה, בשעה שהאשם העיקרי הוא הציבור עצמו. מול זן הדלתא האלים דאגה הממשלה לייבא ולהתיר שימוש בחיסון שלישי, הרבה לפני שאר מדינות העולם. אבל חלקים רחבים בציבור בחרו לא להתחסן, ואחרים לא בחלו בהתקהלויות המוניות.
הוא הדין באלימות הערבית. האשמה מופנית כלפי הממשלה, כשהאחריות העיקרית מוטלת לפתחו של הציבור ונבחריו. מדובר בנורמות אלימות של חברה שאיננה בוחלת ברצח נשים בידי בני משפחתן הקרובים, ונבחריה קובלים מצד אחד על היעדר אכיפת חוק ומנגד יוצאים כמעט נגד כל יוזמה לאכיפת החוק. לממשלה יש אחריות על שלא טרחה לאכוף ברצינות את מדיניותה: לא את הגבלות הקורונה, ולא את כלל נורמות החוק והסדר בחברה הערבית. אבל זו כבר אשמה מדרגה שנייה. האחריות הראשונית היא בכל זאת על מפרי החוק ובוגדי הסולידריות עצמם.
לא מכבר הציגו פרנסי המגזר הערבי מחקר הקובע שמאז שנת 2000 חלה עלייה חדה בהיקף האלימות במגזרם. למה דווקא אז? הנה השערה: באוקטובר 2000 התחולל העימות הגדול ביותר בתולדות המדינה בין הרוב היהודי והמיעוט הערבי. הפלסטינים ביו"ש פתחו באינתיפאדה השנייה, ואליהם הצטרפו רבים מערביי ישראל, שחסמו כבישים מרכזיים ויידו אבנים במכוניות חולפות. בניסיונה של המשטרה לבלום את האלימות נהרגו 13 מבני הציבור הערבי. המחאה הפוליטית בעקבות מקרי ההרג הביאה להקמת ועדת אור, שביקרה את המשטרה על יד קלה מדי על ההדק, ואף הביאה להדחת כמה קצינים בכירים.
אחרי 21 שנים, מתברר שלוועדת אור הייתה השפעה כפולה על יחסי הציבור הערבי והמשטרה: מצד אחד, פחד וזהירות יתר של המשטרה מהתמודדות עם אלימות המגזר הערבי, ומצד שני רתיעה של הציבור הערבי מלהסתייע במשטרה, גם כשמדובר באלימות פלילית. בשורה התחתונה, ככל שוועדת אור רצתה לסייע לציבור הערבי, בפועל היא דווקא פגעה בו קשות. אל הריק של היעדר המשטרה נכנסו ארגוני הפשע, שהחלו לשלוט בפועל בחיי המגזר. לפי העדויות, ארגוני הפשע הללו החלו לשלוט בכלכלה הערבית וללחוץ על ראשי ערים, ורבים התרגלו לעלות לרגל לראשי הארגונים ולחלות את פניהם, בידיעה שהם השולטים האמיתיים במגזר. כך הגענו למצב של כ־100 מעשי רצח במגזר בשנה.
כרגיל במצבים כאלה, תגובת הנגד לאירועי אוקטובר 2000 הביאה למציאות הדורשת פתרון חריף עוד יותר מזה שהתבקש אז. בנקודת הזמן הנוכחית, אפילו רבים מבכירי המגזר הערבי מודים שאין מנוס מלהסתייע בשב"כ, שהכלים שלו עולים בהרבה על אלו של המשטרה. זה אינו מצב בריא, אבל מחלות קשות דורשות לפעמים גם תרופות חריפות. אגב, זה לא יהיה תקדים של הפעלת השב"כ כנגד אזרחים. המחלקה היהודית בשב"כ עושה זאת כבר שנים רבות. נכון שהיא מתעסקת בפשיעה לאומנית ולא פלילית, אבל רמת הפשיעה הפלילית במגזר הערבי כבר הגיעה לדרגת סכנה לאומית, והיא בהחלט עלולה להפוך לאיום לאומני.
יחד עם זה, הכשרת עירוב השב"כ בטיפול בבעיה צריכה להיות מוגבלת בשני עקרונות. האחד, היא צריכה לאפשר פגיעה מידתית בלבד בזכויות הציבור הערבי, אך ורק כאשר התועלת בפגיעה הזו תעלה על המחיר בזכויות אדם שיהיה כרוך בה – בדיוק כמו בפגיעה בזכויות חשודים בטרור יהודי. העיקרון השני: עירוב השב"כ וכליו המיוחדים צריך להיות זמני, עד שהפשיעה הערבית תגיע ל"נורמות" של הפשיעה היהודית. לאורך זמן, המשטרה היא שצריכה לקבל את התקציבים, הכלים הטכנולוגיים והגיבוי הממשלתי והציבורי ליכולת סיכול של פשיעה גם במגזר הערבי.
בניגוד למה שעלה מוועדת אור, ברירת המחדל צריכה להיות גיבוי, שיש לסגת ממנו רק במקרים שהוכחה אצבע קלה על ההדק. מנגד, הציבור הערבי ככלל ראוי לכל הזכויות שכלל אזרחי ישראל זכאים להן, אבל הוא צריך להיות מחויב גם בכל החובות, ובכלל זה החובה של אנשיו ופרנסיו לשתף פעולה עם המשטרה.
