חוזר אליי זיכרון מכיתה א'. אני ילדה קטנה מאוד בגוף רך ועדין, כמו של ציפור קטנה ולצידי הצייד- גבר מבוגר, גדל גוף וחזק. אני על הריצפה בתנוחת עובר ומרגישה את הכעס שלו הולך וגובר. מסוכן לי שם. מסוכן מאוד. התמונה חדה בזיכרוני, אבל זהו לא זיכרון רגיל: אני רואה את התמונה מבחוץ. רואה את שנינו, כצופה במתרחש מהצד. תעלולי המוח הדיסוציאטיבי מוכרים לי, אבל הפעם אני מתמלאת עצב נורא ועמוק. עצב שמוכר לי כמו עצמי.
הבדידות הזו של שנות ילדותי, הפכה להיות לי ברירת המחדל. באזורי הכאב העמוקים ביותר הייתי לבד וככה למדתי לחיות ולהתמודד. הזוגיות הנפלאה שיש לי, קשרי העבודה, החברויות העמוקות והמשפחה שבניתי- עדיין לא הצליחו לרכך את הצלקות הנוראות ההן. ובתוכי, כמיהה עמוקה לרפא את הבדידות של אז, לתקן את הנטישה של אז. געגוע אל מה שלא היה. כמו גלים המתנפצים אל החוף שוב ושוב, לא מפסיקים לרגע, כך הפצעים שלא יוכלו להרפא, המעוות שלא ניתן לתיקון.
הלכתי לטיפול. הבנתי שאני חייבת לקבל עזרה מקצועית, הקשיים והכאבים מאוד גדולים. כמעט מיד היה נראה שזה לא מספיק, אפילו המילה 'טיפול' מחרידה אותי. אני מגלה שאני האישה שלא מסוגלת לתת אמון וכשמישהו מנסה להתקרב לפצעים שלי הנפש מתנגדת בכל כוחה. המרתף עוד קיים בי, כמו מאגר של מי תהום שחורים, ובתוכם אני לא יכולה לקבל קרבה, חמלה או רוך. חוסמת אותי חומה בלתי עבירה: 'אף אחד לא מכיר את התהומות האמיתיים שלי, ואף אחד לא רוצה לדעת מאיפה באמת באתי, ואם ידעו גם אף אחד לא ירצה להתקרב אליי'. ומהמרתף הזה לא הצלחתי לפרוץ מהטיפול, לא מצאתי את הפתח.
אבל בחיים, מחוץ לחדר הטיפולים, נוצרו המון ידידויות חדשות. ידיים שמוצאות דרכן אליי נפגשות עם ידיי שלי המושטות החוצה. הגלים הללו, חתרו בכל זאת את דרכם פנימה ופרצו את קירות הלב. בדידות האין סוף ההיא יצרה בי בקיעים של רוך ושל חמלה והזדהות. ויש מקום בי לזולת ולכאביו.
שברון הלב איננו זר לי. חברה שהאובדן המחריד שחוותה אילם ושיתק את יכולות החיבור שלה לאחרים מובנת לי. האובדנות, אנשים שמטולטלים בכאבם- אחיי הם, בשר מבשרי. חבר משפחה חולה שהחיים עוזבים אותו לאט לאט אינו מפחיד אותי ואני יודעת להושיט לו יד.
אין דבר שלם יותר מלב שבור לימד אותנו הרבי מקוצק ואני אף פעם לא הבנתי.
עד שידעתי – הלב האנושי, רק כשנשבר הוא פתוח, מתפקד כלב אנושי שלם.
