בגל"צ נחשף השבוע כי ישנה גלריה המציגה תמונות שצייר צבי גור, מי שחטף ורצח את הילד אורון ירדן בפרשה שזעזעה את המדינה בשנת 1980. בעקבות השידור בגל"צ הסירה הגלריה את הציורים והם לא יוצגו למכירה. בעל הגלריה הסביר את הסרת הציורים בכך שהם "מציפים רגשות לאומיים". אז לא. הצגת ציורי רוצח אינה מציפה רגשות לאומיים אלא רגשות של מוסר אנושי בסיסי, וטוב עשתה מערכת גל"צ שלא הרפתה מהפרוורסיה המוסרית הזו עד שהוסרה.
רגישות למוסר בסיסי בתקשורת המרכזית בישראל אינו דבר של מה בכך, והיא אפילו יוצאת דופן. כך לדוגמה המפגשים של חברי הממשלה עם אבו מאזן משודרים בשוויון נפש, שלא לומר בנפש חפצה. ואם ההשוואה וההקשר אינם ברורים אולי דבריה של אילנה רומנו – אלמנתו של יוסף רומנו שנרצח באולימפיאדת מינכן בטבח הספורטאים, אשר לתכנונו היה שותף אבו מאזן – יבהירו אותם: "הם חתכו את… והתעללו בו, האם אתם יכולים לדמיין את תשעת האחרים יושבים מסביב כפותים ורואים את זה?"
ניתן היה לחשוב כי ההבדל בין המקרים הוא שאורון ירדן היה ילד ואילו הספורטאים הם אנשים בוגרים, ולחשוב שהמלים של ביאליק "נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן עוֹד לֹא בָרָא הַשָּׂטָן", הן שמתנגנות בראשה של התקשורת. כאמור ניתן היה לחשוב, אך מסתבר שלא כך הם פני הדברים. גם טבח התלמידים במעלות קשור לאבו מאזן ותמונתו אף הוצבה בטקס הקמת אנדרטה בג'נין לזכרו של אחד מהרוצחים ממינכן. או אוטובוס הדמים בכביש החוף, שבו נרצחו 35 אנשים ובתוכם 9 ילדים.
באופן פרדוקסלי נראה שהתשובה לתמיהה העולה בדבר החלוקה הנפשית שעורך השמאל בין הנרצחים הופיעה בדבריו של בעל הגלריה: "מציפים רגשות לאומיים". תשובתו חשפה את שיבוש המושגים והערכים שעובר על חלק מהחברה בישראל, חלק קטן אומנם אך משפיע ובעל עוצמה. המימוש העצמי תפס את מקומה של ההקרבה למען העם והארץ. הרגשות הלאומיים, שהיו קשורים משחר הציונות לסמלים לאומיים ומאבק לאומי, הפכו לרגשות פרטיים. זוהי התוצאה של תהליכי ההתפרקות הלאומית, שנבעה מאיבוד האמונה בצדקת הדרך של החזון הציוני אשר הובילה להסכם הבלתי מוסרי בעליל עם מרצחי אש"ף באוסלו.
פתולוגיה לאומית זו היא הפרי המורעל שצמח מתהליך ארוך וממושך, ואשר לאמנות חלק נכבד בהתהוותו. דוגמה מוחשית לכך ניתנה, למרבה האירוניה, באותה תוכנית בגל"צ שבה דובר על הגלריה עם ציוריו של צבי גור. הידיעה העוקבת הייתה על הסרט "ויהי בוקר" המתאר משפחה ערבית ישראלית שנקלעה לכפר ערבי-ישראלי שהוטל עליו סגר. זוהי עלילה דמיונית שמטרתה להשחיר ולהכפיש את מדינת ישראל. היא מצטרפת לסדרה אין סופית של סרטים, מחזות וספרים של יוצרים ישראלים הסובלים מנקיפות מצפון על העוול שנגרם לתחושתם לערביי ארץ־ישראל במלחמת השחרור, והיא מאפיינת לא רק את התרבות בישראל אלא גם את גיבוריה ובמיוחד את יקיריה.
הבלבול המוסרי המערבי, שבו לוקה חלק מהחברה בישראל, הוביל להתקבלות טרוריסטים מהסוג של אבו מאזן וערפאת. לפי המגמה המסתמנת בעצם הצגת ציוריו של צבי גור בגלריה בישראל, קיים חשש שגם אנשים מסוגו יתקבלו בעתיד בחברה המערבית.
בעניין זה של יקירי התרבות הישראלית, אלו הזוכים לא רק בפרסים בישראל אלא גם במימון ליצירותיהם החתרניות, נראה שהממשלה לא הצליחה להביא את בשורת השינוי. המימון לסרט "ויהי בוקר" ניתן בתקופתה של שרת התרבות מירי רגב, אשר מתברר כי הייתה יכולה לעשות יותר בעניין מימון ממלכתי לתרבות קלוקלת.
אולם התקלה של רגב אינה יכולה להצדיק את שר התרבות הנוכחי ששלח ברכה מצולמת לטקס שבו הוענק הפרס לסרט. לא זו בלבד שמצא לנכון לברך את זוכי הפרס, אלו המכפישים את ישראל, מארגני הטקס צנזרו מנאומו את המילים "פטריוטיות וציוניות", כלשונם. וזוהי המציאות על רגל אחת.
מאחר שרוב הציבור בישראל הוא ציוני ופטריוטי נראה שניתן לפתור את סוגיית התמיכה באמנות המגויסת למען האויב בדרך פשוטה. התמיכה תתבסס לפי אמת מידה של אהדת הציבור. זו תתבטא בתרבות הצריכה של הקהל הרחב, ולאו דווקא של זה המיוחס.
