אירועי הפשיעה החמורה ברחוב הערבי, ההשתוללות בנגב והקושי המשטרתי להתמודד עם אותן תופעות, מייצרים תחושת חמיצות גדולה בציבור הישראלי. התחושה הרווחת היא כי "הלכה המדינה" במובן זה שהיא מתקשה לגלות נוכחות אפקטיבית ולרסן את מה שנראה מה שנראה כהרמת הראש של המובלעות הסוררות בחברה הישראלית, ובעיקר להתמודד עם תופעת האוטונומיה שסיגלו לעצמן קבוצות בתוכה.
מה שנראה כהתפרצות חסרת תקדים של מוקדי האלימות בחברה הישראלית היא צדו האחד של המטבע לתופעה רחבה הרבה יותר, המתחוללת לא רק בגזרת הפנים של ישראל אלא גם בגזרת החוץ. הכרזת המלחמה של חמאס נגד ישראל במאי האחרון, הנכונות של איראן להתקדם במיזם הגרעין שלה ולתעתע במערב בהקשר של הסכם הגרעין, איומי חיזבאללה על ישראל – כל אלה הם השתקפות של אותה תופעה שהמכנה המשותף לה היא שחיקת ההרתעה של המדינה.
אם בוחנים כל אחת מן התופעות הללו בנפרד הרי שאין בנוכחותן חידוש גדול. ישראל מתמודדת כבר למעלה מעשור עם בעיית הפשיעה במגזר הערבי, כך גם לגבי תופעת האוטונומיה העבריינית בנגב, וגם בנוגע לאתגר הפרסי ולזה הנשקף מחיזבאללה מצפון ומחמאס מדרום. האסטרטגיה שאימצה ישראל כדי להתמודד עם מכלול אתגריה מבית התבססה על היפוך של תפיסת ההכרעה שהדריכה אותה בעשורים הראשונים לקיומה. במקום זאת נקטה ישראל באסטרטגיה תחזוקתית שנועדה לנהל את האתגרים ובדרך זו למתן אותם ולווסת את מידת המסוכנות שלהן מבלי לפתור אותן מהיסוד.
שני שיקולים עמדו ביסוד גישה זו שהייתה מזוהה עם בנימין נתניהו: האחד, הבנה כי ניסיון לפתור את בעיות השורש כרוך בעימותים אלימים שספק אם החברה הישראלית מוכנה לשלם את תג המחיר האנושי הכרוך בכך; והשני, מודעות לכך שגישת ההכרעה או טיפול השורש היא לא רק יומרנית אלא גם יקרה מבחינה כלכלית ותעמוד למכשול בפני היכולת להצמיח את המדינה ובעיקר להקנות לאזרחיה רמת ואיכות חיים גבוהה. על כן העדיפה ישראל לנקוט במה שיגידו שהיא גישה "דחיינית", ביחס למוקדי הבעיות הספציפיים, אבל באמצעותה נסללה הדרך להפיכת המדינה מסטטוס הבריון השכונתי למעמד של מעצמה במובנים כלכליים וטכנולוגיים.
חרף אותה אסטרטגיה תחזוקתית הצליחה ישראל להרתיע את מתנגדיה מבית ומחוץ. איראן היססה מלפגוע בה ישירות, חיזבאללה שמרה על שקט מאז 2006, אפילו פורעי המגזר הערבי לא השתוללו בגלוי ברחובות, וודאי לא היו מעורבים בהכאת שוטרים במדים. ההרתעה הזו הושגה מכוחו של דימוי עוצמתי שהקרינה המדינה, הודות לדימוי שטיפח נתניהו כמנהיג לאומי בעל סגנון רביזיוניסטי הנוטה לתקיפות, אקטיביות ואסרטיביות ביחס לאויבי המדינה – בבחינת היפוך לגישה הרכה וההומניסטית שהקרינו קודמיו או מתחריו הפוליטיים.
כך נוצרה מציאות פרדוקסלית אבל אפקטיבית, במסגרתה נקטה ישראל בפועל מדיניות שקולה וזהירה בגזרת הפנים והחוץ גם יחד. המציאות הזו נטתה להימנע מעימותים ומלחמות, אבל הקרינה כלפי חוץ דימוי הפוך של תקיפות ונכונות להשתמש בכוח אשר הקנה לה כיפת ברזל הרתעתית ביחס ליריבים, בדיוק כמו מודל ההתנהלות שסיגל לעצמו הנשיא טראמפ שכמעט ולא השתמש בכוח צבאי אבל ניהל את מדיניות החוץ שלו תחת הדימוי של המנהיג "הלא צפוי" שעלול להשתגע.
באיזון העדין שבין מדיניות זהירה בפועל החותרת לנהל סיכונים ולא לפתור אותם במחירים כבדים, לבין הקרנת דימוי תקיף כלפי חוץ שסיפקה הרתעה ביחס ליריבים, חל בחודשים האחרונים שינוי. בעוד המדיניות בפועל של ממשלת בנט-לפיד שמרה על הקו שהתווה נתניהו, הרי שחלה שחיקה ניכרת ביכולת של ישראל להקרין עוצמה כלפי חוץ. השחיקה הזו הושפעה מהמציאות הפוליטית השברירית של השנים האחרונות, והחריפה עוד יותר בחודשים האחרונים, פועל יוצא של מעשה המרכבה של הממשלה החדשה, שלא רק נתן משקל לנוכחות גורמי שמאל המעודנים אלא גם יצר תלות של הפוליטיקה היהודית בזו הערבית. זה מה שנתן את האות לסוררי המערכת מבית ומחוץ לבדוק מחדש את גבולות ההרתעה הישראלית.
אם כן, מקורן של התופעות אותן חווה ישראל לאחרונה הוא בשחיקת ההרתעה הישראלית הקשורה ישירות לדימוי המנהיגות המוקרן כלפי הסביבה הפנימית והחיצונית. לעניין זה נודעת משמעות מרחיקת לכת, שכן בניגוד לנתניהו שהצליח לייצר הרתעה דרך דימוי תקיף ולהימנע בדרך זו לסבך את ישראל במלחמות ועימותים, הרי שלממשלה הנוכחית המקרינה דימוי רופס אין פריווילגיה דומה. החדשות הרעות הן שכדי לבסס מחדש את ההרתעה היא תיאלץ לעשות את הדבר הקשה והמוחשי באמת, קרי – לייצר עימות חזיתי בסגנון הכרעתי עם אחד או יותר מהגורמים המאתגרים אותה כדי לסמן גבולות גם עבור שאר הסוררים.
זולת המחיר האנושי והכלכלי שיהיה כרוך בעימות כזה, יעמוד גם המחיר הפוליטי של סכנת התפוררות הקואליציה מבפנים. כל אלה יהיו בבחינת בלמים משמעותיים בפני ניסיון ישראלי למצב מחדש את ההרתעה שנשחקה. אולם ללא נכונות לעימות שכזה שישדר לסביבה עוצמה ויבצר מחדש את ההרתעה הישראלית, ייגזר על ישראל בעשור הקרוב לחיות במציאות אסטרטגית גרועה ומאיימת, ובעיקר הופכית לזו של עשר השנים האחרונות.
