ההכרזה בה יצא אתמול (ב') יו"ר הכנסת לשעבר, יולי אדלשטיין, על כוונתו להתמודד מול בנימין נתניהו על הנהגת הליכוד, מבקשת לאתגר את האתוס הליכודי המקובל לפיו בליכוד אין מחליפים את המנהיג.
אולם, מי שמכיר מעט את ההיסטוריה של תנועת הליכוד יודע שהאתוס והמיתוס משמשים בסיפור הזה בעירבוביה. נכון הוא שמאז הקמת תנועת החירות, ובנה החוקי – הליכוד, התחלפו בראשם עד היום ארבעה יושבי ראש בלבד (מנחם בגין, יצחק שמיר, בנימין נתניהו ואריאל שרון), ואיש מהם לא הודח. אולם, בתקופתם של בגין, שמיר ושרון האפשרות לאתגר את הנהגת התנועה הייתה מוכרת ומקובלת. איש לא חשב שהתמודדותו של דוד לוי, למשל, מול שרון, היא מעשה לא ליכודי. במובן הזה הליכוד היה תנועה דמוקרטית עוד לפני שדמוקרטיה מפלגתית הייתה עניין כה מקובל.
בנוסף, עד לשנת 2021, בליכוד הייתה עוד מוסכמה אחת, בלתי כתובה אך ברורה. מנהיג שמאבד את השלטון – פורש מההנהגה. אמנם היו לכך רק שני תקדימים, שמיר ב-1992 ונתניהו ב-1999, אך הנורמה הייתה ברורה. תפקידו של מנהיג הליכוד הוא לנצח בבחירות, ומי שנכשל מפנה את מקומו.
אך בנימין נתניהו שבשנת 1999 ידע לפנות את כסאו ולתת למפלגה להתאושש בלעדיו, מסרב לאפשר את אותם חילופים בשנת 2021. למעשה, כבר במהלך כל הקדנציה השנייה שלו הוביל נתניהו מהלך שנועד לייצר דה לגיטימציה לכל ניסיון לערער על שלטונו במפלגה. באופן עקבי הוא פעל לצייר כל ניסיון לגיטימי לאתגר את מנהיגותו, הן במפלגה והן מחוצה לה כ"פוטש", מהלך לא לגיטימי ולא דמוקרטי, בבחינת "א-לוהים לשלטון בחרתנו". בכירים ששאפו גבוה נאלצו לנטוש את המפלגה בזה אחר זה, לאחר שנתניהו מצא את הדרכים להבהיר להם שתחת צילו הרחב לא צומחים מנהיגים חלופיים. וכך נוצר מצב שחודשים לאחר שאיבד את ראשות הממשלה, ממשיך נתניהו לשלוט בליכוד שלטון ללא מיצרים.
במטרה לייצר הצדקה רעיונות להיאחזותו בהנהגה, פיתחו נתניהו ומקורביו את תזת "גניבת השלטון". לשיטתם, העברת השלטון לידי הממשלה החדשה, ממשלת בנט ולפיד, לא הייתה הליך דמוקרטי תקין אלא מעשה גניבה, או לגרסה שנייה, נוכלות. ממילא, אדם יש איננו יכול להיכנע למעשה נוכלות ולקבל את תוצאותיו. הוא חייב להיאבק בו על לחיסולו. ועל כן, מי שמבקש מנתניהו לפנות את כסאו בהנהגת הליכוד הוא כבר לא פוליטיקאי הגיוני שמבקש מחברו לקחת אחריות, אלא שותף למה שהגדיר אחד מתומכי נתניהו הקולניים לאחרונה "מעשה הנוכלות הפוליטית הגדול ביותר שנעשה בישראל בשבעים ושלוש שנותיה". לא פחות.
המחשבה של יולי אדלשטיין שבכוחו יהיה לסדוק את החומה הרעיונית והפוליטית שבנה סביבו בנימין נתניהו, ושאליו יצטרפו עוד מערערים על ההנהגה, היא ככל הנראה נאיבית. התפיסה שלפיה הדחת נתניהו היא שותפות לפשע חלחלה עמוק כל כך במחוזות הליכוד, עד שאיש כיום בתנועה, ובטח בקרב פעילי השטח, לא יעז לערער עליה בשום אופן. אם לאדלשטיין אין תוכנית אלטרנטיבית לחברותו בליכוד הוא עשוי לגלות שההכרזה אתמול לא הייתה פעירת סדק בחומה, אלא קפיצה מהחומה, מטאפורית כמובן.
