אחת הפרשיות ההיסטוריות הנוקבות בדברי ימינו הם יחסינו עם מואב. חל איסור מוחלט לקבלם לתוכנו "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים, ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהריים לקללך" (דברים, כ"ג, ד-ה). היחס האנושי הבסיסי של הכנסת אורחים במדבר מצופה גם בקשרים בין אומות. שלא לדבר על הקללה אותה ביקש מואב להחיל על ישראל למרות המקור המשפחתי הדומה שלו (צאצאי לוט) ושל ישראל (צאצאי אברהם).
אגב, למרות איבה קשה זאת, ארץ מואב שניתנה בירושה לבני לוט נשארה מיועדת להם. כמו כן תיקון מסוים לאיבה זאת הגיע באמצעות מעשה החסד של רות המואבייה, כמתואר במגילת רות. דוגמה היסטורית טעונה זאת מלמדת אותנו עד כמה הציפיה להתנהגות אנושית הגונה ומרחמת עומדת ביסוד חיינו.
החברה הישראלית משדרת בנדון מסר הפכפך. מצד אחד רבים עד מאוד אנשי החסד בתוכנו המוכנים להקריב לא מעט מכוחם, בריאותם וכספם למען אחרים. מצד שני האווירה הכוללת, ובעיקר במה שנוגע לרשויות המדינה, הופכת יותר ויותר לפורמליסטית, טכנוקרטית ולעיתים מנוכרת. החסד מבטא חריגה מחישובים רגילים של כדאיות ושל פורמליות. אכן המשפט והדין חשובים וחיוניים, אבל מי שמנהל את חייו ללא פנייה למה שמכונה "לפנים משורת הדין" עלול להיכשל באכזריות.
במובן זה המשפטנות היתרה אומנם מבשרת גם חתירה לתיקון עולם, אבל לא פעם גורמת להחמצת החסד והרחמים. חברה שיש בה נטייה לחסד ולמוסר, זקוקה פחות למרות המשפטית הדווקנית. יתרה מכך, הכישלון שלנו לבסס את חיינו הציבוריים על שיקול דעת הגון ורגיש מחדיר שלא בטובתנו את שיקול הדעת המשפטי למקומות בלתי סבירים. אין היום כמעט פעולה מנהלית בתחומי זכויות האדם והאזרח, התכנון והבניה, או המיסוי, שלא מגיעה למעשה להכרעתם של יועצים משפטיים. לא מדובר כאן ביעוץ, או בהנחת גבולות חוקיים לפעילות השלטונות, אלא בקביעת המדיניות הלכה למעשה. מדהים לראות כמה אנשי מקצוע מובהקים מונעים מעצמם שיקול דעת עניני ומצפים שהמשפטן הוא זה שיסמן להם את ה"קו הקובע" בתוכנית בנייה או בהיענות לבקשה אנושית של אזרח מהשורה. כל נימוק אנושי ורגשי נראה מיותר, ומי שמזכירנו נחשד מיד באינטרס זר. גישה זאת חלה כמובן לא רק על יועצים משפטיים, וגם פקידי רשות רבים אחרים מקשים את ליבם אל מול מצוקות של אזרחים בכל הגילאים ומכל מגזרי החברה.
מובן שחסד לבדו אינו יועץ מושלם, ואי אפשר לנהל מדינה וחברה רק על בסיס רחמים ואנושיות. אבל לצערי נדמה שמצבנו קרוב יותר לצד השני, הנובע גם מגבהות לב שלטונית וגם מהפחד שלא להיחשב כמי ש"חרג" מכללי הדין. החסד הכרחי לקיום המשפחתי, אבל כאמור לעיל גם ברובד הציבורי והלאומי. לא שיקולים ביטחוניים ולא שיקולים כלכליים יכולים להוביל לבדם. אחד המבחנים החשובים היום של היהדות ושל לומדיה ודובריה היא ההפנמה שהחסד, החמלה והרגישות אינם חיצוניים לה, אלא הם יסודותיה ומאפייניה. המאבק על הצביון היהודי של ישראל צריך להתרכז בכך לא פחות מאשר בעניינים אחרים חשובים ככל שיהיו.
היכולת לחרוג בזהירות אך באומץ מהדין הנוקשה צריכה להתבטא בכל הנושאים שעל הפרק. היא רלוונטית למציאת פתרון הולם במאבק החיוני לשיפור תנאי המתמחים בבתי החולים. היא חיונית לצורך התחשבות במצוקה אנושית של יהודים וערבים, והיא גם יכולה להוציא למרחב את ההתמודדות עם מצוקת הדיור הקשה אשר תקועה בינתיים בידיים קפוצות.
