לא לפחד מהפחד

לפני כמה שנים, אחרי יום עבודה ארוך, תוך כדי מקלחת של סוף יום- הרגשתי גוש מוזר בשד. לא גדול מדיי, אבל שם, איפה שלא היה בפעם האחרונה שבדקתי. מתחת למים החמים שטף אותי גל של זיעה קרה. המוח הפסיק לחשוב לכמה רגעים, עמדתי המומה והלומה. אחר כך יצאתי, התלבטתי אם להתקשר לאמא שלי, והחלטתי שלא. כמעט חייגתי לאחותי ושוב עצרתי את עצמי.
היה לי גוש בשד והייתי חייבת לעשות עם זה משהו. למחרת כבר התייצבתי אצל הרופאה שהפנתה אותי לצילום ולביופסיה דחופים. בדרך למרפאה ההיא התקשרתי לאחותי. אחותי שמטה את כל עיסוקיה והגיעה להיות איתי במרפאה. היא הגיעה וישר אמרה בכזאת וודאות שזה לא סרטן שלא ידעתי אם אני רוצה להרוג אותה או לחבק אותה. אחרי הבדיקות שלחו אותי הביתה ואמרו שהתוצאות יגיעו לרופאה שלי בימים הקרובים. זה היה ביום חמישי, והמשמעות של זה הייתה שאני אשאר באוויר כל סוף השבוע. לא יכולתי לחזור לישוב לשבת כי לא הייתי מצליחה להסתיר מההורים שלי משהו כזה ולא רציתי להדאיג אותם. אז נשארתי בשבת בירושלים והלכתי עם נעה לארוחה המונית בבית של חבר בנחלאות. הייתי מאוד מוסחת בזמן האוכל, הרגשתי שאני רחוקה עשרות קילומטרים מכל מי שיושב סביבי. חשבתי על מה זה אומר להיות חולה, מה זה אומר למות. נזכרתי בדודה שלי כשהיא הייתה חלשה וכאובה בזמן הטיפולים. תהיתי אם אשאר בדירה בירושלים או אצטרך יותר תמיכה ואעבור להורים… זה מצחיק איך אנחנו תמיד מדמיינים את הכי גרוע, אף פעם לא את הבינוני, כמעט אף פעם לא את הקל.
שמעתי שמישהו קורא לי. בחורה שישבה לצדי בארוחה ניסתה לשאול אותי אם אני מסכימה איתה בדיון שניהלה עם הבחור הגבוה שיושב מולנו. היא הייתה בחורה עם המון נוכחות. עיניים בהירות, תלתלים כהים עם שערות שיבה פה ושם. היא נראתה קצת יותר מבוגרת מכולם, יותר מנוסה אבל גם מפויסת. לא מצאתי מה להגיד מלבד האמת. אמרתי שאני מצטערת ולא הקשבתי כל כך לשיחה. היא ענתה: "כן, באמת היית נראית בפלנטה אחרת", ואז הוסיפה בלי בושה, "באיזו פלנטה היית?". ראיתי שהבחור הגבוה כבר לא מקשיב לנו אז אמרתי לה שעשיתי בדיקה ביום חמישי, ואני מאוד מפחדת מהתשובות. היא הביטה בי ושאלה אם אני מפחדת מהתשובות או מלא לדעת. חשבתי רגע והבנתי שאני יותר מפחדת מלא לדעת.
היא חייכה אליי ואמרה: אנחנו כל הזמן בלא לדעת. אנחנו שוחות בתוך הלא לדעת. אנחנו לא יודעות כלום על כלום, ומה שאנחנו כן יודעות, יכול להשתנות בכל רגע נתון. ברגע שנקבל את זה שאנחנו לא יודעות, נסכים לשחות בתוך הדבר העלום הזה שהוא החיים, אז גם נצליח לנשום בתוכו.
הסתכלתי עליה מופתעת לרגע, אחר כך היא חזרה לאכול ופנתה לדבר עם מישהו אחר. לא הצלחתי להבין אם היא חכמה מאוד או שיכורה מאוד ולקח לי כמה שעות עד שהבנתי שהיא צודקת.
אני לא אשאיר אתכם באי הידיעה. הגוש היה שפיר, ציסטה שהיה כואב להסיר אבל לא מסוכן בכלל. אחותי החליטה שזה מחזק את העובדה שהיא תמיד צודקת, ועכשיו בלתי אפשרי להתווכח איתה. לא סיפרתי לאמא שלי עד היום על המקרה הזה, לא לגמרי יודעת למה. את הנביאה האמיתית, ההזויה, מארוחת השבת לא ראיתי מאז, והמארח לא לגמרי ידע על מי אני מדברת כששאלתי אותו. הבחור הגבוה לעומת זאת נצפה בכמה ארוחות שבת מאז ותמיד מסתכל עליי במבט משונה. אני לא יודעת למה, אבל אני בסדר עם זה.