את המילה הפולינזית "טאטו" הביא לאירופה קפטן ג'יימס קוק האגדי. כשחזר קוק בשנת 1771 ממסעו הראשון לפולינזיה ולאוסטרליה, היו מעוטרים רבים מאנשיו בקעקועים פולינזיים. ביניהם היה גם המדען הראשי של המשלחת, ג'וזף בנקס, בן אצילים ומדען בולט, דמות לחיקוי לאצילי בריטניה. כשחזר קפטן קוק ממסעו השני לפולינזיה הביא עמו יליד פולינזי מקועקע, אומאי, שהפך לאטרקציה באירופה כולה.
לזמן מה, הפכו קעקועים אקזוטיים לאופנה מקובלת בין עשירי העולם המערבי. הם התמסרו לאמני קעקוע יקרים, ונשאו את הטאטו כסמל לעושר מפונק. האופנה הזו נעלמה לאחר שהמציא סמואל אוריילי בשנת 1891 את מכונת הקעקוע החשמלית. ברגע שכל אחד יכול היה לרכוש קעקוע מהיר וזול, איבדו העשירים את עניינם בו. הקעקוע הפך למאפיין של אנשי שוליים, ובפרט ימאים. היו מלחים שקעקעו על גבם צלב, כדי שמפקדיהם יהססו להצליף בהם באותו אזור; אך רוב הקעקועים היו בסגנון שונה לגמרי. בתחילת המאה העשרים הודיע הצי האמריקני שאדם הנושא קעקוע גס לא ישרת בצי. כרגיל ברגולציה ממשלתית, התוצאה הייתה הפוכה מהכוונה: מלחים רבים קעקעו על גופם איורים גסים, כדי להשתחרר בזכותם מהשירות.
היהדות מתנגדת לקעקועים, אולי משום שהגוף שלנו הוא לא באמת שלנו. כמו שלא תנסר את גגו של רכב שכור, כמו שלא תקפל את אוזני הדף בספר מושאל, גם על הגוף צריך לשמור נקי ושלם, עד שאלוקינו יבקש בחזרה את פיקדונו. בשבת שעברה, כששמעתי בקריאת התורה את האיסור הנחרץ: "וכתובת קעקע לא תתנו בכם", תהיתי בעצב איך הפך בשנים האחרונות הקעקוע לאופנה סטנדרטית ברחובותינו. לא רק ימאים, אלא גם אנשי יבשה מובהקים מעטרים היום את גופם בדולפינים, בפרפרים או בכתובות סיניות (ובחו"ל – בכתובות עבריות). הכתובות הללו לעיתים קרובות משובשות. כדורגלן אתלטיקו מדריד, מריו מנדז'וקיץ, קעקע על גופו את המילים העבריות: "יתוא קזחי, יתוא גורהל אל המ". הוא כנראה תרגם בעזרת תוכנה פתגם ידוע של ניטשה, ושכח שעברית כותבים מימין לשמאל. אומללה ממנו הנערה הנוכרית שהעתיקה מהמסך את השורה הלא נכונה, וקעקעה על גופה פרסומת עברית למילון מקוון: "בבילון, תוכנת תרגום מהמובילות בעולם".
פעם נהגו אנשים לקעקע על גופם דברי אהבה לבת־זוגם הנצחית. כיוון שהיום אנשים כבר לא חושבים שזוגיות צריכה להיות לנצח, מרבית הקעקועים הם הצהרה אסתטית גרידא. אך גם לה יש משמעות ערכית. הרי חלק גדול מהאנשים צפויים להתחרט על הקעקועים שלהם כשיגיעו לגיל חמישים. הבחירה להשחית את גופך בקעקוע היא הכרזה: לעולם לא אהיה בגיל העמידה. כתובת גרפיטי נפוצה בסיקסטיז הכריזה: "אל תבטחו באף אדם מעל גיל שלושים". ממציא הסיסמה, ג'ק וויינברג, הוא כיום בן 77 וסב לשלושה. מר ממנו היה גורלם של חברי להקת "The Who", ששרו ב־1965 את המנון ילדי הפרחים, "הדור שלי". השורה הכי מפורסמת בשיר הזה הכריזה: "אני מקווה שאמות לפני שאזדקן". שניים מארבעת חברי הלהקה זכו להגשים את תקוותם, ומתו בטרם זִקנה ממנת יתר. דומני שמרבית האנשים מקווים לזכות לאריכות ימים, אך עם זאת מאחלים לעצמם את הקלישאה האופנתית "להיות צעיר לנצח".
בעולם סחרחר מאופנות משתנות, בעולם שהתמכר לריגושים מתחלפים, בעולם שבו סדרה זוכה לתהילת עולם רק למשך השבוע שבו אנשים צופים בה בצפיית־בינג' בולמוסית, יש התחייבות אחת בלבד שאנשים מוכנים להתמסר לה לעולמי־עד: להיות צעיר לנצח. למרבה הטרגדיה, זוהי ההתחייבות היחידה שאינה יכולה להיות לנצח, אפילו אם נפרש את המילה "נצח" במשמעות האנושית המצומצמת שלה, כמשך חייו של אדם. שהרי אפשר (ואפילו כדאי) לאהוב כל החיים אותה אישה, ולהתמסר כל החיים לאותם ילדים, וודאי לעבוד כל החיים אותו אלוקים. אבל להיות צעיר לנצח – אי אפשר. כולנו מכירים אנשים שמנסים להיות צעירים לנצח, וכולנו רואים כמה זה פתטי במקרה הטוב, וטרגי במקרה הרע.
כשאנשים משחיתים את גופם בכתובות קעקע אופנתיות, הם מצהירים על אמונתם הנחושה שתמיד יהיו צעירים מגניבים, שתמיד יהיו מוקפים בחבר'ה המוכנים להתפעל ממגניבותם, שהחידוש שבקעקוע תמיד יישאר חדש, שיישארו צעירים לנצח. למעשה, לא רק שלא יהיו צעירים לנצח, הם אינם צעירים אפילו עכשיו. הם אינם פרפרים קלי־כנפיים וקלי־דעת; שהרי פרפרים אמיתיים אינם מרגישים צורך לקעקע פרפרים על כנפיהם. החרדה הנוראה מהתבגרות, משורשים וממחויבות היא רגש זקן כל כך. מתחשק לומר להם: תשתחררו קצת; החיים יפים וטובים, ולא צריך להכחיש את מהלכם הטבעי. לא צריך לקעקע את עצמך בכוח לשלב אחד של חיינו. או אם לומר זאת בשפת הקעקועים: "עוקעקה לע ורתו, וזה תוטשהמ ודר".
