מדי פעם, בעיקר בתפילת יזכור, אני עוד חוזר אל הרגעים הללו, חי אותם מחדש, כאילו לא חלפו 14 שנה. הרכב כבר חיכה לנו בחוץ, בדרך אל בית החולים שערי צדק, שם נקבע לנו תור מזורז ללידה שקטה. אבל אנחנו ביקשנו עוד חמש דקות. ישבנו על הספה בסלון, יודעים שאלו הרגעים האחרונים של שלושתנו לבד, ביחד, ואני פתחתי גמרא מסכת ברכות וקראתי בקול את הדף הראשון, מאימתי קורין את שמע בערבית. בקול קצת רועד אבל ברור, בקול רם, שיחדור מבעד לשיליה אל התינוקת שעוד אחת לכמה דקות הייתה בועטת בחוזקה וקורעת לנו את הלב. לא נזכה ללמוד איתך את כל התורה כולה, לחשתי לה בסוף, אבל לפחות התחלנו.
בני 21 היינו, בתיה ואני, כשאיבדנו את ההיריון הראשון שלנו באמצע החודש השישי. ולקח לנו זמן להבין שתחושת האובדן והשכול שהייתה כל כך ברורה עבורנו היא לא לגיטימית. אני זוכר את הפעם הראשונה שהתראיינתי לעיתון, אחרי שפורסמה טיוטה ראשונה של "כחלום יעוף", הספר שכתבתי על אובדן היריון. איך הכתבת (יפעת ארליך הנהדרת) הציעה להעניק לאשתי ולי שמות בדויים, וזרמנו איתה (אשתי קיבלה את השם "אלה", את השם שלי אני לא זוכר). ואחר כך ברדיו, אצל יעל דן, התראיינתי בשם בדוי ושאלו אם אני רוצה גם שיעוותו לי את הקול. כאילו שדדתי בנק, או חטפתי צרעת.
אני לא מאשים את עצמי, או אותן. כך זה היה. משהו שנורא־נורא מביך להביע אותו.
אני יודע שאתם, צעירי הקוראים, לא מבינים. טוב שאתם לא מבינים. אבל כך זה היה. באמת. ולכן אני עדיין מתרגש לראות קבוצות תמיכה וכנסים וימי עיון, שמדברים בהם על הכול כאילו זה לגמרי בסדר לאהוב ולכאוב, ובכלל להרגיש. ולכן עדיין צריך שיהיה חודש שלם של מודעות לאובדן היריון.
לא תמיד קל לתת מקום לקול הזה. ב"האישה האחרת", אחד הסרטים הכי יפים ורגישים בהוליווד, נטלי פורטמן משחקת אם שמתאבלת על בנה התינוק. וככל שהיא שוקעת בכאב ובקושי, כך בעלה והבן שלה מרגישים יותר ויותר מאוימים. לא פעם יצא גם לי לשמוע, דווקא ממי שחוו אובדן היריון, שקשה להם לראות נר נשמה שהודלק עבור "נֵפֶל". כאילו מישהו לוקח אירוע טבעי שפוקד אחת מכל שלוש נשים ומעלה אותו למעמד של טרגדיה.
כשכתבתי את המהדורה הראשונה של "כחלום יעוף" עסקתי בשאלה אם כדאי לראות את התינוק המת ולהחזיק אותו לאחר הלידה השקטה. גיליתי שני מחקרים סותרים: האחד הראה שזוגות שבחרו להחזיק את התינוק התמודדו אחר כך בצורה טובה יותר עם האובדן; והשני טען שדווקא זוגות כאלו פיתחו נטייה לדיכאון ולקשיים נפשיים ארוכי טווח.
אני לא איש מקצוע, ולא יכולתי להכריע בין המחקרים, אבל כשמישהו שאל לדעתי האישית, הצבעתי על הבדל קטן ביניהם: הראשון נערך במקום שבו ההנחיה הרשמית הייתה שלא לראות את התינוק. אלו שבחרו לראות אותו, עשו זאת מתוך החלטה מודעת וברורה שכך נכון עבורם. המחקר השני, לעומתו, נערך בבית חולים שבו ברירת המחדל הייתה לראות את התינוק ולהחזיק אותו, ודווקא מי שבחרו לא לעשות כן פעלו לפי תחושת הלב האותנטית שלהם.
וכך, הצעתי, אין סתירה בין המקורות: כאשר אדם נוהג לפי נטייתו הטבעית, רוב הסיכויים שהדבר יוביל אותו למקום טוב. וכאשר הוא נכנע לתכתיבים חיצוניים, הסיכויים מתחילים לנטות לרעתו. לא מזמן, כשהכנתי את המהדורה השנייה של הספר, גיליתי מחקר חדש המנתח עשרות מחקרים שנעשו בעבר, שזו פחות או יותר המסקנה שלו.
ולכן חשוב לי לומר שזה ממש־ממש בסדר. בסדר לעצור קצת ולכאוב, ובסדר להמשיך הלאה. בסדר להדליק נר נשמה, ובסדר לא להדליק אותו. בסדר לדרוש להיות נוכחים בקבורה, ובסדר לתת לבית החולים לדאוג לכול. אתם לא אובר־ריאקטינג, אתם לא מזניחים, אתם לא אנשים פחות טובים. יש גבולות גזרה מסוימים לתגובות המותאמות לכל אירוע, אבל הגבולות הללו רחוקים וביניהם יש המון חופש. וככל שאנחנו חוששים מן החופש הזה, ככל שאנחנו מצפים מן האדם שמולנו שיתנהג בדיוק כמונו או מצפים מעצמנו להשתוות אליו, אנחנו מפסידים משהו מן האנושיות שלנו.
