באחד מקרבותיו המוצלחים שבה חניבעל 15 אלף חיילים רומאים. הוא שלח עשרה שבויים לרומא, כדי שיציגו את דרישתו לתשלומי כופר. הם הבטיחו לו שבכל מקרה יחזרו למחנה השבויים, והוא לא דרש ערובה נוספת. הסנאט הרומי סירב לשלם תמורת פדיון השבויים. תשעה מתוך הנציגים חזרו לחניבעל, כמו שהבטיחו, הודיעו לו על הסירוב, והצטרפו לחבריהם האסורים. כשנודע לחברי הסנאט על כך, הם איתרו את הנציג העשירי, ושלחו אותו תחת משמר חמוש אל אויבם המר חניבעל, כדי לקיים את ההבטחה.
הסיפור הזה נשמע לנו מטורף, משום שהתרגלנו לחיות בעולם של שקרנים. אם הקדמונים היו שומעים על קלות הדעת שבה אנחנו מפירים הבטחות, זה היה נשמע להם מטורף ובזוי, ובצדק. האם מן הבחינה המעשית אנחנו לפחות מצליחים יותר? לו שבוייו של חניבעל היו מתנהגים כמונו, הם לא היו מרוויחים הרבה, כי הוא מראש לא היה שולח אותם לרומא. בעולם של שקרנים, איש אינו בוטח באיש, וכולם מפסידים.
תורת ישראל רואה בחובה לקיים הבטחות אקסיומה יסודית של העולם המוסרי שלנו. אפשר להוכיח זאת בקלות. התורה מעניקה משקל גדול לברית שכרתו אבותינו עם א־לוהים, למרגלות הר סיני. חכמי ישראל במשך הדורות ניתחו את התוכן ואת המשמעות של ההתחייבות הזו, "נעשה ונשמע", וראו אותה כתשתית של הקשר בין ה' לבין עמו ישראל. כל זה מבוסס על הנחה פשוטה, שקודמת לכל התחייבות שבתורה: חייבים לקיים הבטחות. בלי ההנחה הזו, להבטחתם של אבותינו אין שום ערך.
לפני 35 שנה, ב-20 באוקטובר 1986, התפטר שמעון פרס מראשות הממשלה, ופינה את מקומו ליצחק שמיר, לפי הסכם הרוטציה שעליו התחייב. לא מזמן מלאו חמש שנים לפטירתו של פרס, ואנשים הזכירו את מפעליו הטובים ואת מעלליו הרעים (אחרי שנשלחה למערכת גרסה ראשונה של המאמר הזה התפרסמו עוד מעללים רעים, שראויים לדיון נפרד). על זה פחות דיברו: על ההחלטה שלו לקיים את התחייבותו, ולעמוד בהסכם הרוטציה. בדורות קודמים זה היה נחשב מובן מאליו. בדור שלנו – לא.
בספרו החדש והמצוין מספר עמית סגל שרוב מקורביו של פרס האיצו בו להפר את הבטחתו לשמיר, ולא להתפטר. בישיבה מכריעה בביתו תהה פרס איך יוכל להסתכל לנכדיו בעיניים אם לא יעמוד בדיבורו. "איך תוכל להסתכל להם בעיניים אם תפקיר את המדינה בידי שמיר?" השיבו לו גיחזיו. ואז, באופן נדיר, דיברה סוניה, רעייתו השקטה, ואמרה: "הבטחות צריך לקיים". פרס קיים. הסכם הרוטציה של שמיר ופרס, ציין סגל, לא נסמך על שום הסדר חוקי, אלא רק על דברתם של שני המנהיגים. זאת לעומת הסכם הרוטציה שחתם נתניהו עם גנץ ב־2020, שחוּשק בחקיקה מיוחדת. ולא בסתם חקיקה, אלא בחוק יסוד, שנוסח בידי משפטנים מיומנים, כדי למנוע כל אפשרות של הפרת ההסכם. נתניהו הבטיח שיקיים את ההסכם "בלי טריקים ובלי שטיקים", ואז מיהר למצוא פרצה בחוק היסוד, ומנע את קיום הרוטציה. זה היה מלוכלך וגם מטופש. פרס שילם מחיר על שעמד בדיבורו, אך נראה שנתניהו שילם מחיר גבוה יותר על שנהג להפך. לשקרים יש מחיר. נפתלי בנט ואנשיו שיקרו לבוחריהם, ואני חושב שגם הם ישלמו על זה מחיר כבד.
אינני רוצה לצמצם את הדיון המוסרי לשיקולים של תועלת מעשית. חברה שבה אנשים אינם מקיימים הבטחות היא מקום רע לחיות בו, אך לא זו הסיבה העיקרית שבגללה צריך לקיים הבטחות. ק"ס לואיס אמר פעם שהוא מעדיף לשחק קלפים עם אדם שאמו לימדה אותו שג'נטלמן לא מרמה, ולא עם פילוסוף שמתמחה בתורת המוסר. באופן תיאורטי, אפשר למצוא לַשקר הצדקות. אך תחושת הבטן שלנו צודקת כאשר היא מלמדת אותנו שהשקר הוא רע במהותו, והאמת טובה.
לפעמים מותר לשקר. חז"ל פסקו שמצווה לשיר בחתונה "כלה נאה וחסודה", גם אם הכלה אינה מופת עילאי בשני התחומים הללו. אבל הכזבים שאנו מספרים לא נועדו בדרך כלל להגן על אחרים, אלא להביא תועלת לעצמנו. אנחנו מכנים אותם "שקרים לבנים", אך יותר משהם לבנים, הם סתם שקרים. גם שקר קטן הוא שקר. אני לא יכול לסבול בעלי מקצוע שאומרים לי "עוד חמש דקות אני אצלך", לפני שטרחו לצאת מביתם בנהריה. מספרים שלקוח של הפרקליט האגדי אמנון גולדנברג שאל אותו פעם מה לומר בעדותו בבית המשפט. גולדנברג השיב: גם האמת היא אופציה.
