יש משהו מרגש בלכתוב טור כמה ימים לפני שהוא מתפרסם. כי אני עכשיו בלב מנהטן, אבל העיתון המודפס יחכה לי כמה שעות אחרי שננחת. היה לי ברור שהטיסה הפעם לא תהיה מסעירה ומרגשת כמו זו של השנה שעברה. תקציר הפרקים הקודמים: בשנה שעברה, ימי הסגר השני? השלישי? מי זוכר, טסתי לניו־יורק, שאמרו שהיא סגורה ומסוגרת.
שם חבריי הטובים חששו לארח אותי, כי היו הנחיות ברורות שמי שיש לו אורחים מישראל – לילדים שלו אסור להגיע לבית הספר שבועיים. ומצאתי את עצמי בטיול שבראש ובראשונה מתח את הגבולות שלי עם עצמי. מתארחת אצל חברים על שטיח הכניסה, הם מוציאים לי תה וילדיהם בוהים בדודה המוזרה מהארץ שיושבת על רצפת חדר המדרגות כדי להתחבר לווי־פיי. עם חברה אחרת ישבנו במרפסת ביתה, בגשם! מחזיקות מטריות, כי פחדה שניכנס. חלילה לא נעלבתי ולא שפטתי אותם. העיקר שהתראינו. הם לא ראו משפחה וחברים מהארץ חודשים ואני רק רציתי לנשום. ולכן ידעתי שאת הקסם ההוא, את הביחד ההוא, לא אצליח לשחזר הפעם. כי בביקור הקודם הייתה אווירת סוף העולם. לא אשכח איך עמדתי לבדי בטיים סקוור והזוי מכך – חציתי כביש לבד בשדרה החמישית. לבד.
שנה אחר כך והנה שוב אני כאן. טעות להגיע בתחילת אוקטובר ולא בסופו, כי אין תמונות שלכת. מצד שני מזג האוויר נהדר. כבר לפני חצי שנה שריינתי לעצמי שבועיים פנויים באוקטובר, מקווה שאולי יהיה אפשר לטייל. אבל רק יומיים אחרי שחליתי בקורונה בעצמי, שבורה ומיואשת, החלטתי פשוט לכרטס. ואני שמחה להודיע שמצאתי את התרופה לקורונה, כי מהרגע שלחצתי על מקש ה"אישור" חשתי הטבה בכל התסמינים. גם הפעם התחילו הקולות המזהירים והמושכים חזרה. לא הכול פתוח, לא ייתנו לך לצאת, צריך לעשות בדיקות, אין טיסות. וגם הפעם, הזכרתי לעצמי שכל קול שאני שומעת בחוץ, הוא קול שאני משמיעה מבפנים. הודיתי למזהירים והתקדמתי. כי המציאות עצמה הרבה יותר טובה מהפחדים שמעמיסים עליה.
זה היה טיול נפלא. הוא שילב בין זמן לבד וזמן עם חברות שהגיעו (בלי קשר) לטיול יומולדת 40. וואי, הן כל כך צעירות, זה לא בשבילי. כל היום הליכות, רעדו לי הרגליים, והצורך שלי בהפסקות שירותים עולה על שלהן בהרבה. חמודות, אני לא בגיל שלכן. שמישהו יושיב אותי כבר בבית קפה וייתן לי לעצום עיניים לאיזו יממה. ויומיים אחר כך האיש שלי הגיע. ועד כמה שרציתי להיות לבד, ולחשוב ולבכות ולהתחזק, ידעתי שכל כך חשוב שגם נהיה ביחד.
כפי שכתבתי לא מזמן, את תקופת המחלה ואת ההשלכות שלה אי אפשר לנתק מחצי השנה האחרונה וגם לא מהשנה וחצי שלפניה. תמיד אני אומרת: אתם חושבים שקשה להיות איתי, אבל קשה יותר להיות אני. אבל בתכלס, מה שעבר עליי בשנה וחצי האחרונות עבר גם עליו. גם לתמוך ולהכיל זה לא קל. ולצאת פה ושם עם חברים, או לנסוע ללילה פעם בחצי שנה ביחד, זה לא תמיד מספיק בשביל לחזור לצמוח יחד. כי בכל הטירוף הזה של החיים והעבודה והילדים, לפעמים קל יותר לצמוח אחד ליד השני, כל אחד צומח לגובה הכי מהר שהוא יכול. ושוכחים שלמרות שזה אולי בזבוז משאבים ללפף ענפים ולצמוח יחד, זה פשוט הרבה יותר חזק.
כשהמשפחה החלימה הרגשתי שצריך לדבר על המשבר שעברנו פה. לבחון את הזוגיות שלנו לאורו. כי זו הייתה תקופה בלתי נסבלת – אישית, משפחתית וזוגית. לא הרגשתי שאנחנו שום מודל ולא מצליחים להיות קפטנים של שום ספינה. בעיניי הילדים לא הביטו בנו בהערצה ואמרו לעצמם – איזו זוגיות איתנה, איזו מנהיגות, מי ייתן ונזכה. ההרגשה הייתה של להחזיק מעמד על גנרטורים. לאלתר. לעבור את זה.
אני רוצה שלדברים תהיה משמעות, לא מוכנה לעבור את החיים האלו סתם. ובדרך כלל אני רוצה לדבר ולחפור. אבל הפעם לא הייתה שום שיחה. אני חליתי ביום שהוא החלים והרגשתי שזו המסירות הכי גדולה שהייתה בינינו אי פעם. כאילו הגוף שלי החזיק מעמד עד שהוא יצא מזה, ונתתי לעצמי לקרוס כי יש מי שיחזיק את הילדים ואת הבית כשאני כבר לא יכולה.
אז למרות שנהיה הרבה יותר יעיל וקל בנפרד, כי השני בינתיים מחזיק את הכול עליו, אסור לוותר על היחד. ועל להמשיך לדבר. ועל להיות חברים. לחזור להיות חברים. להמשיך להיות חברים. אחרת מה.
