בארומה מחלקים סרטים ורודים, מבנים ציבוריים מוארים בוורוד והפייסבוק שלי מלא בפוסטים על כך שגילוי מוקדם מציל חיים. אני מודה לכל מי שכותבת "לכי להיבדק", לכל מי שמספרת סיפורי אימה על אמא שלה או דודה שלה, אני יודעת שזה לא סיפורי סבתא, זה הכי אמיתי שאפשר. אני מודה לכל מי שבועטת אותי להרים טלפון לקבוע תור. מה שתמיד מעכב את הטלפון הזה, מה שמגביר את הדחיינות הוא הפחד. פחד שיגלו משהו אמיתי, פחד שדברים יתדרדרו, כנראה שפחד זו תחושה חשובה כי היא דוחפת לעשות את הדבר האחראי, אני יודעת שזה טיפשי, ילדותי ולא הגיוני לטמון את הראש בחול, לרקוע ברגליים ולהגיד- "לא רוצה", כמו ילדה קטנה. אני לא ילדה קטנה, הרי כל הפרסומות מזכירות לי שהגעתי לגיל בו צריך להבדק. אבל אני לא יכולה להתעלם מכך שלצד הפחד עולה בי גם כעס. כאישה, אני מרגישה איך שלב אחרי שלב בחיי הנשיים אני חשופה לסכנות, לכשלים במערכות הגוף ובמערכות הנפש.
לנשים יש רופא נשים, נשים שוכבות ב"מחלקת נשים". כמעט כולן תגענה לשם בשלב זה או אחר, בצורה כזאת או אחרת, כמעט כולם ינשכו את השפתיים בדרך אל העוצמות שנשיות מביאה איתה. כן, העוצמה הנשית, היכולת להביא חיים לעולם נגיד, הרבה מדי פעמים, אם לא כמעט תמיד, עוברת בכאב, פחד ותסכול. אני שומעת מגברים שגם להם יש סטטיסטיקות גרועות. נגיד גברים מתים יותר ממחלות לב. אבל זה לא עוזר לי כי גם אם הסטטיסטיקה שלהם גבוהה היא לא נושפת להם בעורף. חברים טובים לא כותבים להם" לכו לבדיקות מאמץ", "תפסיקו לעשן", "לכו כבר, אתם רוצים להשאיר ילדים יתומים?!". לגברים אין "מחלקת גברים", אין "רופא גברים", ומי שאין לו בעיה ספציפית ממש, לא יגיע לתסכולים, לפחדים, לכאבים ולתבוסה הזאת, הם לא יגיעו באופן קטגורי לשכב ככה על שולחנות של רופאים עם העיניים בתקרה ודמעות בעיניים.
אני מבינה שאין מה לעשות, ככה זה, הגוף הנשי מורכב יותר, כי הרי מה עשוי להתקלקל יותר- מכונה עם קפיץ מכני או מחשב משוכלל?. המורכבות הזאת מדגישה את העוצמה הנשית אבל גם מנכיחה את הסדקים, התבוסה והאימה שתלויים לנו מעל הראש כל הזמן.
אבל זה נראה לי לא רק עניין טכני, זה גם ענין רגשי. נשים קלות יותר לדירבון כי הן קלות יותר להאשמה. כשלמדתי נהיגה זה היה בגיל בו הלהיט הספרותי היה "גברים ממאדים ונשים מנוגה" והתחילו לדבר על ההבדלים בין גברים לנשים. אחד ההבדלים היה שלגברים יש מוקדי שליטה חיצוניים ולנשים- פנימיים. לדוגמא: אם אישה לא הצליחה בטסט, מה היא אומרת? "איזו דפוקה אני". כשגבר לא מצליח מה הוא אומר? "איזה בוחן דפוק". נשים קרובות יותר להאשמה עצמית. אולי גם ללקיחת אחריות אבל אני לא רוצה לכבס את תחושת האשמה עם המילה : אחריות. מכאן גם הצורך להרגיע אותנו- את אימא טובה דיה, אישה טובה דיה.
הפרסומת הכי גרועה שראיתי בעניין הזה הייתה באיזה עיתון חרדי. הייתה תמונה של גבר בשטריימל מדליק נרות שבת, לא זוכרת בדיוק את הניסוח אבל רוח הדברים הייתה מאשימה: "את לא רוצה שהוא יהיה אלמן, נכון? לכי להיבדק, גילוי מוקדם מציל חיים".
אני מנסה לחפש את הקו הדק בתוך כל ערימת הפחד והתסכול. הקו בין אחריות לאשמה, הקו בין התגברות לפחד משתק. זה לא קל. אבל אנחנו חייבות. עזבו חייבות, כדאי לנו.
