בכתיבה האקדמית והעיתונאית מקובלים המונחים "ארגון מדינתי" ו-"שחקן מדינתי" נרדפים למונח "מדינה". כך למשל ישראל, צרפת ובריטניה מכונות "ארגון מדינתי". מונחים מקבילים בתחום זה הם "ארגון תת מדינתי" ו-"שחקן תת מדינתי", המתארים ארגון טרור דוגמת חמאס, הג'יהאד האסלאמי, חיזבאללה ואלקאעדה.
אבל המציאות מורכבת יותר מהצגה דיכוטומית זו, שכן יש ארגוני טרור שעם הזמן השתלטו על מדינות או על טריטוריות משמעותיות, ומנהלים אותן כמדינה כמעט לכל דבר ועניין. לכן המונח ארגון תת מדינתי אינו מבטא את מהותם של חלק מארגוני הטרור הללו, הקרובה יותר למדינה מאשר לכנופיית טרור. עבורם אני מציע את הכינוי "ארגון מדינה".
עבור טריטוריה שעליה שולט ארגון מדינה אני מציע את הכינוי "מדינת ארגון". טריטוריות המתאימות למונח זה הן רצועת עזה, הרשות הפלסטינית בשטחי A ביהודה ושומרון, לבנון ודאע"ש (בשנים 2014־2018). למדינת ארגון כזו יש חלק ממאפייני מדינה רגילה: טריטוריה, גבולות מוכרים, מערכת שלטון מתפקדת, משטרה, צבא, הכרה מצד מספר מדינות, הסכמים עם מדינות ו/או יחסי כלכלה עימן. המונחים ארגון מדינה ומדינת ארגון המוצעים כאן נועדו לבטא את המציאות כפי שהיא בשטח, מבלי להביע עמדה על הלגיטימיות של עצם קיומם, על אופיים ודרכי התנהלותם.
מה הביא אותי להצעת המונחים הללו?
ההיסטוריה המודרנית של המזרח התיכון זרועה במאבקים ובמלחמות בין מדינות; בין ישראל ושכנותיה, בין עיראק ואיראן, בין עיראק וכווית (1990), בין מצרים ולוב, בין מצרים וסודן, בין מצרים ותימן ועוד. השחקנים היו המדינות וצבאותיהן, מנהיגיהן, האידיאולוגיות שלהן, והמעצמות – בעיקר ארה"ב וברית המועצות – שהשתמשו במדינות המזרח התיכון כשחקניות על לוח השחמט הבינלאומי, בעיקר לאורך שנות המלחמה הקרה. המזרח התיכון הפך עם השנים לשדה הניסויים הגדול ביותר בעולם לכלי הנשק החדשים – הקלים והכבדים – שייצרו כל יצרני הנשק בעולם ומכרו את תוצרתם למדינות האזור.
במקביל, נראו ניצני פעילותם של ארגונים חמושים שהציבו אתגר ביטחוני למדינות. זה התחיל עם הפדאיון שמדינות ערב – מצרים, ירדן וסוריה – הפעילו נגד ישראל אחרי כישלונן לחסל אותה ב-1948; המשיך עם האף אל אן באלג'יריה שנאבק נגד הצרפתים וארגון "האחים המוסלמים" וגרורותיו הרדיקליות שפעלו נגד משטרי מדינות ערב (בעיקר מצרים וסוריה, כיוון שמדינות אלה לא הלכו בדרכי האסלאם ולא החילו את השריעה כחוק המחייב). אפילו בתוך מדינת ישראל הקימה התנועה האסלאמית ארגון טרור, "אוסרת אלג'יהאד" (משפחת הג'יהאד), שפעל בשנות ה-70 בהנהגת מייסד התנועה, שייח' עבדאללה נימר דרוויש. פעילי ארגונים אלה הסתתרו בקרב האוכלוסייה, ולכן כלי הנשק שהשתמשו בהם היו קלים וקטנים – אקדחים, רובים, תתי מקלע, רימונים ומטעני חבלה. הם כינו את עצמם בשם אחיד – "מוקאומה", התנגדות. ברוב המקרים טיפלו זרועות הביטחון של המדינות בארגוני טרור אלה ביד חזקה, ולכן ארגונים אלה לא היוו אתגר קיומי לאותן מדינות.
החל משנות השמונים נראו ארגוני התנגדות שמספר פעיליהם גדל וכוחם החל לאתגר את קיומן של מסגרות מדיניות. תופעה זו החלה בירדן כשהפת"ח, שסולק מיו"ש לאחר ששטחים אלו שוחררו מהכיבוש הירדני ב-1967, אתגר את שליטת הממלכה על שטחה עד שנזקקה לצאת נגדו למלחמה כוללת ("ספטמבר השחור", 1970). הפת"ח עבר ללבנון – מדינה שאין בה שלטון עריץ – והקים בדרומה את "פתחלנד" כדי להפגיז משם את ישראל. בהסכם קהיר (1969) קיבל הארגון מעמד חוקי בשטחי מחנות הפליטים שהפכו לאקס-טריטוריה עבור ממשלת לבנון. התקפות אש"ף על צפון ישראל הובילו למבצעים גדולים של ישראל נגד לבנון, ובשנת 1975 גרם הפת"ח לפרוץ מלחמת האזרחים בלבנון שנמשכה 14 שנים עקובות מדם. כך איים הפת"ח על קיום המשטרים בירדן ולבנון.
במקביל, התאחדו מספר ארגוני טרור שיעיים לבנונים והקימו את חיזבאללה בהשראת איראן, עליה השתלט ב-1979 האייתוללה ח'ומייני והפך אותה ליצואנית הטרור מספר אחת בעולם, תחת סיסמת "יצוא המהפכה". הדבר התאפשר מפני שלבנון הייתה "מדינה רכה", בעלת שלטון הסכמי שהסתמך על מאזן כוחות שברירי בין קבוצות שבטיות, דתיות ועדתיות שעוינות זו לזו ומסוכסכות זו עם זו. עם השנים, חיזבאללה הלך וגדל, התחמש והתחזק, נכנס לפוליטיקה והפך לכוח הצבאי, הכלכלי והפוליטי החזק ביותר בלבנון, חזק יותר מצבא המדינה. חיזבאללה גם הכניס את לבנון למלחמות שהמדינה לא חפצה בהן, עם ישראל (2006) ועם המיליציות הסוניות שהשתלטו על סוריה אחרי 2011. התחזקות חיזבאללה העניקה לו את המונח "שחקן תת מדינתי" אשר במציאות של היום הוא "שחקן מדינתי" לכל דבר גם אם איננו מכנה את עצמו כך. לאור ההידרדרות השלטונית, הפוליטית, הארגונית והכלכלית בלבנון, חיזבאללה הוא השחקן היחיד בזירה הלבנונית שיכול לעשות משהו במדינה הזו שצנחה ממעמד של מדינה למעמד של מדינת ארגון. כלומר, חיזבאללה השתדרג למעמד ארגון מדינה.
בדומה לחיזבאללה, גם בשטחי עזה, יהודה ושומרון, צמחו ארגוני טרור פלסטיניים. הראשון – הפת"ח, שהחל את פעילותו עוד בשנת 1959 וייצג גורמים שאימצו את רעיון "הלאומיות הפלסטינית", בהם מוסלמים ונוצרים. אחריו קמו עוד ארגונים: אלצאעיקה, אלעאציפה, החזית העממית לשחרור פלסטין, החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין, חזית השחרור הערבית, צבא השחרור הפלסטיני ועוד, שכולם התבססו על רעיון ההתנגדות. בשנת 1964 התאחדו מספר ארגונים והקימו את "הארגון לשחרור פלסטין" (אש"ף) שבראשו עמד הארכי מחבל, יאסר ערפאת.
במקביל, התגבשו בשטח התארגנויות של "האחים המוסלמים" – "אלמג'מע אלאסלאמי" בעזה לדוגמה – שהיו בעיקר ארגונים שפעלו לקירוב לבבות לאסלאם על בסיס סוציאלי. ישראל לא פעלה נגדם, ובמקרים אחדים אף סייעה להם. הן בשל הבורות המאפיינת את מקבלי ההחלטות בישראל בנוגע לארגונים אסלאמיים והן בשל המחשבה חסרת הבסיס שארגונים אלה – אם רק נסייע להם – יעמדו לצד ישראל במאבק הלאומי מול אש"ף. בדצמבר 1987, כשפרצה האינתיפאדה הראשונה, הפך אלמג'מע אלאסלאמי – שישראל סייעה לו כספית – לארגון התנגדות בשם חמאס, ראשי התיבות של "חרכת אלמקאומה אלאסלאמיה", תנועת ההתנגדות האסלאמית. הארגון קם בהשראת חיזבאללה בלבנון, ובהמשך, ב-2003, כאשר פסקה תמיכתו של סדאם חוסיין בארגון, החלה איראן לממן אותו.
ישראל – עוד מדינה "רכה" ודמוקרטית – הקימה ב-1993 באיוולתה את הרשות הפלסטינית על בסיס אש"ף, העניקה לו מדינת ארגון ושידרגה אותו לדרגת ארגון מדינה כדי שיילחם בחמאס ובג'יהאד האסלאמי "בלי בג"ץ ובלי בצלם". ביוני 2007 השתלט חמאס על רצועת עזה והפך אותה למדינת הארגון שלו, ועתה הוא מאיים גם על שלטון אש"ף ביו"ש, מתוך כוונה להפוך אזור זה לחבל ארץ נוסף שיהיה תחת שלטונו. אילולא הפעילות האינטנסיבית של ישראל נגד נוכחותו ביהודה ושומרון, כבר מזמן היה הארגון משתלט על השטח. בחירות חופשיות, אם תתקיימנה שם, יכולות להביא את חמאס למטרתו, כפי שכבר השתלט על הרשות המחוקקת של הרשות הפלסטינית בבחירות ינואר 2006.
המציאות שנוצרה היא שבעזה יש מדינת ארגון תחת ארגון מדינה בשם חמאס, ובשטחי A של יהודה ושומרון יש מדינת ארגון ששמה הרשות הפלסטינית בהנהלת ארגון מדינה הקרוי אש"ף.
ארגון התנגדות רביעי שהפך לארגון מדינה הוא דאע"ש, שניצל את ההידרדרות השלטונית בעיראק ובסוריה, נסק מטאורית ב-2014, השתלט במהירות על שליש מעיראק וחצי מסוריה והקים מדינת ארגון שהפחידה את כל העולם. למראה סרטוני השחיטה נזעק העולם וחיסל אותה, אבל לוחמיה נפוצו על פני אזורים נרחבים והם מתכוננים לרגע שבו ימצאו "מדינה רכה" אחרת ויקימו על חורבותיה את מדינתם. אפגניסטן היא אחת המועמדות לכך.
מאפיין מעניין נוסף של ארגוני מדינה הוא העובדה שאחרי שהם משתלטים על שטח, הם נלחמים במלוא העוצמה נגד ארגוני התנגדות אחרים המאתגרים את שלטונם. כך חמאס חיסל בדם קר את לוחמי "אמירות בית אלמקדס" ברפיח באוגוסט 2009, וטיפל בנחישות וללא כל רגישות במחבלי הג'יהאד האסלאמי כשאלו לא סרו למשמעתו. דאע"ש הסונים שחטו ללא רחם את לוחמי המיליציות הסוניות האחרות שפעלו תחת דגל אלקאעדה, ג'בהת אלנוצרה ושאר הארגונים הסונים חסרי הטריטוריה, וחרבותיהם פעלו יום ולילה כדי להפריד את ראשי הלוחמים השיעים מכתפיהם.
נחזור לחמאס. ארגון מדינה זה, כשראה שיהודה ושומרון אינם שטחים שקל לו להתבסס בהם, הפנה את מאמציו ללבנון, המארחת כ-300 אלף פליטים פלסטינים שחיים ברובם במחנות מהם מדיר הממשל הלבנוני את רגלו, החל מהסכם קהיר של 1969. עם השנים התבסס הארגון במחנות הללו, גייס אנשים, חימש, אימן והכין אותם "לשחרור פלסטין". בכך אתגר את השלטון בלבנון, ובתקופה האחרונה את בעל הבית האמיתי במדינה, חיזבאללה. באוגוסט השנה ניסו "גורמים פלסטינים" לחמם את הגבול עם ישראל כדי להצית מלחמה, אבל חיזבאללה הצליח לכבות את האש לפני שהתפשטה וסיבכה אותו שוב עם שכנתו מדרום.
בימים אלו פרסם מרכז עלמא, בהנהלת שרית זהבי, דו"ח מקיף על התבססות חמאס בלבנון, שללא ספק תביא את חיזבאללה וחמאס למסלול התנגשות בעתיד הקרוב. שכן מדובר בשני ארגוני מדינה המתחרים ביניהם על הטריטוריה שפעם הייתה בשליטת מדינת לבנון. "מדינות הלאום", הפזורות בכל רחבי העולם, צריכות לברך את שני הארגונים הללו בברכת הצלחה גדולה במאבקם זה בזה.
