בשנת 2014, לאחר המלצה של ארגון המדינות המפותחות (OECD), החליטה ממשלת ישראל כי כל רגולציה חדשה שמשרדי הממשלה ירצו לקדם, תידרש לעבור הליך בחינה, הקרוי RIA. מנגנון זה של "הערכת השפעות רגולציה חדשות", נועד להבטיח שהרגולציה תעבור תהליך ברור הכולל בחינת הצורך בהתערבות רגולטורית, בחינת חלופות ואומדן עלויות. אומנם בישראל המנגנון חדש יחסית, אך במדינות רבות בעולם הוא קיים כבר החל משנות ה-70, כיוון שרגולציה הינה ניהול סיכונים, שצריכים להיות מנוהלים באמצעות מידע שמנותח באופן ברור וראוי.
הערכת השפעות הרגולציה היא שינוי בתפיסה של הרגולטור ושל הממשלה עצמה. הרגולטורים הם משרדי הממשלה, והם נוטים להיות שמרנים מאוד בניהול הרגולציה. אין פקיד שירצה לקחת על אחריותו את ניהול הסיכונים שברגולציה. מכאן, על אף הכוונות הטובות של הרגולטור שרוצה להגן על הציבור, הממשלה לא מנהלת את הסיכונים אלא נכנעת להם. התוצאה היא הררי תקנים ותקנות, לעיתים סותרות ולעיתים סתומות. במסגרת זו, הגיע לעולם רעיון צמצום הרגולציה בישראל והחלת מנגנון ה-RIA.
אולם RIA לבדו לא הצליח לשנות את תפיסת הרגולטורים, וגם לא הצליח לשנות במעט את תרבותה הארגונית של הממשלה. עמותת "רווח נקי", שעסקה בפרויקט לבחינת דו"חות ה-RIA של משרדי הממשלה, מציינת כי מרבית המשרדים מתייחסים לחובת ביצוע RIA כאל "הוראה גמישה שניתן לא לציית לה". עוד מספרים בדו"ח השנתי על הידרדרות ברמת הדו"חות והיחס השלילי למנגנון עצמו. אלו מעלים את המסקנה כי הרפורמה שבוצעה אומנם הייתה מתבקשת וחשובה, אך אין היא מספיקה על מנת לייצר מערכת שתקדם רגולציה חכמה.
כחלק מהתמודדות עם הבעיות הללו, הועלה בשנים האחרונות פתרון רוחבי בדבר רשות רגולציה שתבצע פיקוח, בקרה ואכיפה על קיום ה-RIA, וכן תהיה סוג של "רגולטור על" לממשלה. כך התגלגל הרעיון עד לחוק ההסדרים הנוכחי, שסופג אש מכיוונים שונים. חלק טוענים כי הרשות הרגולטורית בעלת סמכויות רבות מדי, ותעקר מתוכן את משרדי הממשלה. מנגד יש הטוענים כי הרשות חלשה מדי, ללא כלים אפקטיביים לפיקוח או בקרה. חלק מחברי הממשלה והקואליציה אף טוענים כי הרשות אינה דמוקרטית, כיוון שלא תאפשר לשרים לנהל את משרדיהם ותפגע בעצמאות הדרג הנבחר. הגדילו לעשות שני משנים לשעבר ליועמ"ש שטענו כי הרפורמה היא שינוי של שיטת הממשלה ופגיעה בדמוקרטיה.
לטענה כי יצירת מנגנון פקידותי שיכול להתגבר על הגורמים הממשלתיים במשרדים תפגע בדמוקרטיה, צריך להתייחס ברצינות. ראשית, כי לאותה רשות יש שר ממונה (במקרה הזה ראש הממשלה), ועתידה לקום ועדת שרים מיוחדת לנושא הטיפול ברגולציה. מכאן כי לא מדובר בגורם פקידותי, אלא בגורם־על פוליטי שהמילה האחרונה היא שלו. שנית, המנגנון המוצע יכול להתגבר על רגולציה מוצעת, רק אם לא עברה תהליך RIA סדור וראוי, כלומר כאשר לא בוצעה עבודת מטה נכונה, דבר שדי נפוץ במחוזותינו. אמירה כי התגברות על עבודת מטה קלוקלת מהווה פגיעה בדמוקרטיה היא לא פחות ממגוחכת, ודווקא בכך משקפת רעיון מרכזי בדמוקרטיה: הפעולה למען הכלל.
אכן, יכול להיות שנידרש לספק לכנסת יכולות פיקוח מקיפות יותר. בנייר עמדה של ד"ר יצחק קליין מפורום קהלת, הוא סקר את היכולות הפיקוחיות של פרלמנטים שונים והציע מתווה לפיקוח של הכנסת. אולם גם פיקוח של הממשלה אינו נופל מהמתרחש בממשלות רבות ב-OECD. ואכן, יש לקבל טענה מסוימת כי צריך לאפשר לשרים לערער על החלטות ועדת השרים לענייני רגולציה, כפי שישנה אפשרות לשרים להגיש ערר על החלטות של ועדות שרים אחרות, ולהביא את הדיון לשולחן הממשלה כולה.
בשורה התחתונה, הרפורמה עשויה להביא מזור מסוים לבעיות הרגולציה בישראל. בכל הנוגע לכלכלה, הרי העול הכלכלי על עסקים עקב רגולציה עודפת הוא עצום ומוערך במיליארדים. היכולת לאפשר לאזרחים וליזמים לפעול בשוק החופשי לצד פיקוח רגולטורי על האינטרס הציבורי, מצוי ביסודה של רגולציה חכמה. רגולציה טובה באה להגן מפני כשלי שוק שונים, להתמודד עם פערי ידע וכוח, מה שקרוי בכלכלה מידע א־סימטרי, ולהגן על הסביבה ועל האינטרס הציבורי. בכל הנוגע למישור הדמוקרטי, הרי שהפגיעה אינה כצעקתה, והדמוקרטיה נועדה ליישם את האינטרס הציבורי ולשמור על כללי משחק הוגנים. נדמה כי אלו נשמרים בהצעה הנוכחית, ועל אף שכוחו המסוים של ראש הממשלה יתחזק בתוך המארג הפוליטי, הרי שאין מדובר בשינוי שיטת הממשל. ראש הממשלה הוא עדיין ראשון בין שווים, ולממשלה כולה ישנה אחריות קולקטיבית, דבר שאף יתחזק נוכח הרפורמה.
