כל הילדים אוהבים את אמא שלהם, אבל אף אחד לא אוהב את אמא שלו כמוני. זה קצת מביך, לנסות לכמת אהבה ככה. או להשוויץ בה בעיתון. אבל מה לעשות. זאת האמת. אני אוהב את אמא שלי יותר. וכל שאר האנשים אוהבים את אמא שלהם פחות. אני אוהב הכי.
כן. בהחלט. אני אוהב את אמא שלי הכי. אבל איכשהו, כל פעם שאני והיא נפגשים, אני מוצא את עצמי מתרעם עליה, ונובח עליה אכזבות וטענות. אני מגיע לארוחה ויש לי תלונות על האוכל. אני ישן אצלה בשבת, ויש לי מה להגיד על חדר האירוח הקטן. אנחנו יושבים בסלון ומשוחחים, ובמקום להיות איתה בכיף, אני גוער בה, שתלך לרופא שיניים, שתלך לבדוק את הכאב שיש לה ברגל. ומה יהיה עם הקיר המתקלף במטבח. ומה יהיה עם המשקל שלך. אוף איתך אמא. אוף.
בטח שמתם לב איך בפסקה הקודמת כתבתי שאני "מוצא את עצמי" מתרעם ונובח, במקום לכתוב בפשטות שאני מתרעם ונובח. כתבתי את זה בגלל שאני באמת מוצא את עצמי עושה את כל הדברים האלה. זה כל כך מוזר. אני כל כך אוהב את אמא שלי. כל פעם שאני חושב עליה אני נחנק מדמעות של התרגשות וגעגועים. אנחנו מדברים שלוש פעמים ביום. נפגשים לפחות פעם בשבוע. אני כל כך אוהב אותה. כבר כתבתי כמה אני אוהב אותה. אני אוהב הכי. אבל כשאנחנו נפגשים, אני מבין, בדיעבד, שבמקום לאהוב אני רוטן ונובח. כמה עצוב ועגום. אני לא מתכנן את ההתנהגות הזאת. ולא מרגיש את זה בא. רק כשזה כבר בא, רק כשאני כבר מגעילול דוחה וצווחן, אני מבין שזה קורה. רק כשהאהבה שיש בי נשפכת החוצה בערימות של תלונות וקיטורים, אני מצליח לזהות את עצמי במדמנת מרמוריי. ואז כבר מאוחר מדי. ואז אני מוצא את עצמי. בקטע רע.
סיפרתי לפני כמה ימים לחבר שלי על הקטע הזה. על הפער בין כמה שאני אוהב את אמא שלי, לבין איך שאני מתנהג אליה כשאנחנו נפגשים. החבר שלי אמר לי שגם הוא ככה. ושנראה לו שכולם ככה. ושבכלל, ככל שאנחנו מכירים מישהו יותר זמן, אנחנו מזהים בו את כל נקודות החולשה והעולב. זה עצוב, אבל ככה זה. וכשזה מגיע להורים, זה כבר הרבה יותר עגום. כי נקודות החולשה שאנחנו מזהים בהם – הן נקודות החולשה והעולב שלנו. והשנאה שאנחנו מטיחים בהם – היא כבר שנאה עצמית. ככה החבר שלי אמר. והוא צדק. יש כל כך הרבה דברים גדולים לאהוב באמא שלי. אבל כשאני כבר נתקל בה, הפגמים הקטנטנים שאני מוצא בה קופצים לי לעיניים, טורדניים ועקשנים, כמו יתושים קטנוניים, מזכירים לי את כל מה שרע בה, וחמור מכך – את מה שרע בי. ואז אני הופך, ברגע אחד, מבן אוהב ומתגעגע, לבן סורר ונרגן.
יום העצמאות השבעים של מדינת ישראל, שחגגתי בשבוע שעבר, עבר עליי בנעימים. בבוקר יצאנו לטיול במקורות הירקון. אחר כך הלכנו למנגל משפחתי. זה יום העצמאות הראשון שלי כצמחוני. וזה היה מאוד מוזר. את שאר הזמן העברתי בצפייה בטקסים הממלכתיים שבטלוויזיה. ובנבירה חסרת תוחלת באינסטגרם ובפייסבוק.
הטקסים עצבנו אותי. הנאום הארוך של נתניהו הביא לי את הסעיף. החיוכים של מירי רגב ושרה נתניהו כיווצו אותי בכיסא. שבועת ההשבעה המיליטנטית שהתנפלה עליי מהמסך העלתה בי מרמור משונה. והמחזמר ההיסטורי המוגזם והמביך התיש את כוחותיי.
גם הפייסבוק עשה בי שפטים. במקרה נקלעתי לסרטון קורע לב שבנט העלה, על ילדונת בת תשע, שאביה נרצח בפיגוע בחלמיש. היא עומדת בטקס יום הזיכרון, מול אלפי אנשים, ולא מצליחה לקרוא מהדף. הדמעות חונקות אותה. זה סרטון מצמרר. מרגש ומכמיר. אבל כשנכנסתי לתגובות אליו, ראיתי שכל המגיבים מקללים את דויד גרוסמן, ומאחלים לו זוועות שמוטב שלא לכתוב בעיתון. חשבתי לעצמי. מה הקשר. מה. עד כדי כך מצבנו גרוע. עד לשם השנאה מגיעה. ילדה בת תשע בוכה כי אביה נרצח. וכל התגובות מתעלמות מהילדה, ומקללות סופר, שהוא גם אב שכול, רק בגלל שהוא שמאלני.
ככה זה נמשך. את כל יום העצמאות העברתי בטרוניות ובאכזבות. התמרמרתי על טקס שלם בלי ערבי אחד. על תאוות הכבוד של ראש הממשלה. על ערימות הזבל בפארקים הציבוריים. על תאוות הבשר המחליאה. ועל מלחמות האחים ועל השנאה היוקדת שבפיד העברי. חשבתי לעצמי. כמה עגום. יש לי יום אחד בשנה לחגוג את המדינה הזאת. ודווקא בו אני "מוצא את עצמי" הופך מפטריוט אכול געגוע, לווסאל מיואש ונרגן.
אבל זאת האמת. זאת האמת על אמא שלי. וזאת האמת על המדינה שלי. זה הכול אהבה. הכול צורות, ישרות ועקומות, של אהבה יוקדת. אני אוהב את אמא שלי הכי. אבל כשאנחנו נפגשים, אני רואה את מה שרע. את מה שרע בה, ואת מה שרע בי. ואז במקום לאהוב אני מתמרמר. אני אוהב את המדינה שלי הכי. אבל כשאני מתכנס לחגוג אותה, אני נזכר במה שרע. במה שרע בה, ובמה שרע בי. ואז במקום לאהוב אני מתייאש.
ויש על מה להתבאס. בטח שיש. ככה זה. את מה שמבאס מרגישים מהר יותר. גם כשאוהבים הכי. החסרונות תמיד קופצים לעין. ככה זה כשמכירים הרבה זמן. אבל מתחת לחסרונות, יש גם את מה לאהוב. וכשיש מה לאהוב, ישנה אהבה. וכשיש אהבה, חשוב לתת לה מקום.
