הוא עולה לבמה בחיוכו הצנוע, עומד מאחורי הפודיום ומבהיר: "אני מקווה להצליח להרגיז כמה אנשים, אחרת לא עשינו כלום". יהודה הראל – בונה הגולן, חתן פרס ישראל היוקרתי ופרס מוסקוביץ' היוקרתי בזכות עצמו – פותח את המושב האחרון בוועידת הגולן של מקור ראשון, וזורק פצצה לאוויר: "תהליך ההתיישבות הסתיים. כמעט לא נשארה שממה בארץ. אנחנו הולכים להיות מדינה צפופה מאוד".
הראל לא לגמרי מצליח להרגיז, בעיקר בגלל סגנונו המנומק והמנומס, אבל הוא בהחלט מעורר דיון ומחשבה. האומנם תם עידן ההתיישבות? האם אבן הראשה של הציונות מפנה מקומה לעיטורים עדכניים יותר, שיהלמו את ישראל של המאה ה־21? לא ממש. נכון, קשה לקרוא לנופי הגולן המשכרים "שממה". מבעד לחלון המכונית הפתוח לרווחה, הרי הגולן נראים יותר כמו אתנחתא קלה מפקקי המרכז לטובת קילומטרים ספורים של שלווה נפשית, וגם זה רק אם עברת בשלום את צומת צמח. ובכל זאת, הגולן לא בדיוק סובל מיישוב־יתר. להפך. ועידת הגולן לכלכלה ולפיתוח אזורי, שהתקיימה השבוע ביישוב חספין, עמדה בסימן הגדלת האוכלוסייה והפיכת הפנינה הישראלית הזו לחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, לא רק במפות הריבונות אלא גם באגף היזמות וההיי־טק. לא עוד מתחם הצימרים של המדינה, אלא מרכז שוקק וחדשני – בדומה לאלה ששוכנים במגדלי המרכז, רק עם הרבה פחות אחוזי לחות. ראש המועצה האזורית גולן, חיים רוקח, שם לעצמו למטרה להכפיל את מספר התושבים הדל עד שנת 2030, באמצעות עיבוי יישובים קיימים ובנייתם של חדשים. הא גם קיבל את הבטחתו של ראש הממשלה שכך ייעשה. המונה החל לרוץ, גם אם יש מבין יושבי הגולן מי שלא ממש נלהבים.
דבריו של הראל – דמות מופת ישראלית מעוררת השראה – שולחים אגרוף לבטן הציונית שחרדה לעתיד הגולן והגליל, יהודה ושומרון, הנגב והבקעה. הצפיפות המדוברת מורגשת אולי במרחב גדרה עד חדרה, אבל שאר חלקי הארץ זועקים להגשמה. אם אנחנו לא נהיה שם בהמונינו, לא נהיה שם בכלל. אלא שהראל בן הכמעט־87 חושש בדיוק מזה, והוא קורא לעשות כל מאמץ כדי להגביל את כמות האוכלוסייה. "בכל העולם, ולא רק בארץ, מתחיל להיות יותר חשוב מי ולא כמה", הוא אומר במה שמתפרש כנטרול לא רק של כוח ההתיישבות, אלא אף של כוח העלייה.
על הבמה ממתינים כבר הדוברים, יזמים אידיאליסטים כולם, מלח הארץ במובן המתוק ביותר של הביטוי – יוסי אקרמן (נשיא אלביט לשעבר, שותף ומייסד מתחם הסטארט־אפ Open Valley), בעז פרסלר (יו"ר גולן סולאר), טלעאת בטחיש (מנהל צוותי פיתוח בחברת היי־טק) והמארח שלנו גבריאל חמו (מנכ"ל רשת "רוח הגולן"). הם כאמור לא כועסים על הראל, אבל בהחלט יש להם מה לומר נגד הדברים שלו. בהמשך אני שואלת אותם מה בין חיזוק התיירות לחיזוק היזמות בגולן; בבוקר הוועידה אמר מנכ"ל משרד התיירות אמיר הלוי כי יש לבחור בין השניים. חמו מבהיר: "כשאומרים לי 'או זה או זה', אני יודע שלא יהיה לא זה ולא זה. לכן אני אומר: גם זה וגם זה".
הראל עצמו שב ומסתייג. הוא מזכיר בקריצה את "תיירות כיסאות הפלסטיק", מכוון לקרבות המביכים שצולמו בשנים האחרונות בתור לשקשוקה בבתי מלון ישראליים. בדומה להגירה הסלקטיבית שהוא מציע למדינת ישראל, גם במקרה הזה – הראל לא רוצה כאן כל אחד. אלא שלישראל לא מהגרים, לישראל חוזרים. כולם. בוני הארץ וברבריה. האינטליגנטים והצ'חצ'חים. האליטה והשכונה. לרוב מתברר שלקבוצה האחרונה יש יותר מה ללמד את זו המתנשאת עליה, מאשר ללמוד ממנה. למשל, שיעור בתפיסת מציאות.
המציאות בגולן, על פי הראל, כבר אינה מאוימת, אבל תרשו לי להצטרף לאלה מחברי הפאנל והיושבים באולם שהתריעו מפני נפילה לשאננות. גורמים רבים מדי בשמאל הישראלי עדיין חוטפים גרדת מכל חבל ארץ שקיבל את מעמדו בזכות החלוצים החדשים, והם עדיין מוכנים למסור את בתיהם של הראל וחבריו תמורת הגשמת החלום על ניגוב חומוס בדמשק. גם הסורים וחבריהם לא באמת ויתרו על הגדה המזרחית של הכנרת. אם יזהו חלון הזדמנויות, צר ככל שיהיה – דיפלומטית או ביטחונית – הם ידאגו להסתנן דרכו. מה עושים? בדיוק את מה שהראל מבקש למנוע. מחזקים את המקום בעוד דונם ועוד עז ועוד מתחם היי־טק.
עדיף כישלון מפואר
על דבר אחד מסכימים חברי הפאנל עם הראל בלב שלם. הם לא מבקשים מהמדינה תקציבים ולא תמיכה כלכלית, רק שלא תפריע להם. יזמות יש, כלים יש, אבל הרגולציה, אוי הרגולציה. בגולן קל יותר להקים מטע מלפתוח משרד, אומרים שם.
"היינו יזמים", אומר הראל על הקבוצה המרגשת שלפני 54 שנה עזבה הכול וקבעה עובדות בגבול סוריה. "היינו כמה עשרות, ואחר כך כמה מאות בודדים שעלו לרמה. עכשיו צריך יזמים בדברים חדשים. חקלאות שלא מפחדת מייבוא, שיודעת להרוויח, שלא מדברת על פערי תיווך מביכים. שמעוררת גאווה ולא מבקשת עזרה". הקהל מוחא כפיים בגאווה. "אנחנו לא יודעים לייצר בנים שמתאימים לחקלאות שלנו, אז צריך ליזום חקלאות שמתאימה לילדים שלנו".
על הבמה יושבת חבורה שצועדת בגאון בדיוק על המסלול החדשני הזה. שעת ערב מאוחרת, יום ארוך עבר על כוחותינו בוועידה, אבל שורת היזמים הזו מצליחה לייצר אנרגיה סולארית שמרתקת את היושבים באולם. כל אחד מהם טורבינת רוח גולן שמזרימה דם ציוני לגלגלי המשק. הם ישירים, בטוחים בעצמם, נאמנים למטרות שהציבו. הם לא רוצים לראות אצל המועמדים הפוטנציאליים תעודת בגרות מצטיינת, וגם לא קורות חיים שמלמדים על ניסיון תעסוקתי עשיר. להפך, הם רוצים אנשים בעלי ראש פתוח ונפש סקרנית. כאלה שלא חושבים מחוץ לקופסה, פשוט כי הם מעולם לא היו בה. כן, גם אני שאלתי אותם איפה הם היו כשהייתי בת 21, בלי ניסיון ובלי תעודות מרשימות. לפי הראל, "מי ששולח את הילד שלו לבית הספר, כמעט עושה דבר בלתי אחראי. (…) אנחנו החקלאים יודעים שכל מה שטוב, צומח מלמטה. מלמעלה צומחים רק דברים שליליים".
בטחיש מוביל מהפך חינוכי במגזר הדרוזי, ובתוך העבודה האינטנסיבית שלו הוא מוצא זמן לפתוח בפני הנוער את עולם ההיי־טק, ובפני ההורים את האופציה להיות גאים בילד גם אם לא גדל להיות רופא. פרסלר שב אלינו אחרי ביקור מוצלח באמירויות, מחבר הצלחה מקומית לשגשוג בינלאומי בחיבורים מפתיעים ומעוררי כבוד. אקרמן חתום על הצלחת הפרויקט החדשני שלו ברמת־ישי ובמקומות נוספים, וכעת הוא גויס על ידי חמו לעשות אותו הדבר למרגלות החרמון. "מערכת החינוך היא המקום היחיד שבו גוערים בך כשאתה נכשל", קובע אקרמן בחדות. "אנחנו מעודדים כישלונות. אין יזמות בלי נכונות להיכשל בתשעה מתוך עשרה ניסיונות". חמו משווה ומעלה: "99 כישלונות מתוך מאה". יושבים על הבמה אנשים שעשו מהפכות ענק, שהצליחו בגדול, ומעבירים לנו שיעור במתמטיקה ובתקווה לחיים.
לאתר גולן סולאר
לתגובות: orlygogo@gmail.com
