טוב, אז החלטנו שאנחנו צריכים עוד אוטו. זה לא שאנחנו לא אוהבים את היונדאי סטיישן “של דתיים“ שלנו, אנחנו מאוד אוהבים אותה. וכשאני אומר את זה אני חצי משקר, כי אני מאוד אוהב אותה על 143,000 הקילומטר שעשתה. ד“ר זמרי לעומת זאת, מתעבת אותה כאילו היא הבטיחה לה שלא תיסע עם רע“ם ובסוף תלתה דיסק של מנסור עבאס על המראה. אבל מה לעשות שרכב אחד כבר לא מספיק לאיסוף שלושה ילדים וסידורים ופגישות וחורף מתקרב, אז אחרי מספר חודשים של הפצרות החלטנו שהגיע הזמן לשדרג את רמת החיים ולעלות לכיתה של המשפחות עם שני רכבים.
ניסינו להחליט מה בדיוק אנחנו רוצים. העליתי כמה ניתוחים לגבי היכולות הכלכליות שלנו, הכנסתי מספר גרפים שמתארים את הצרכים המוביליים שלנו, הצגתי כמה אפשרויות לגבי דגמים שבאים בחשבון, וניתחתי את האספקטים השונים של שוק הרכב העכשווי בראי הגלובליזציה. ד“ר זמרי לעומת זאת רוצה ג‘יפ שחור.
אנחנו מאוד שונים בקטעים האלה. בעוד שירן פועלת על פי רצונות וחשקים, אני נוטה לפעול לפי חרדות ופחדים. אבל הפעם החלטתי שאני לא נותן לאינסטינקט לשלוט בי. על אף המחשבה האוטומטית, שעקב רכישת הרכב הנחוץ הנוסף נמצא את עצמנו בעוד כמה חודשים זרוקים ברחוב ללא קורת גג מסבירים לילדים שאין כסף לבשר – הודעתי לשירן שביום שישי אנחנו הולכים לעיר המכוניות בגלילות. או בשמה הנוסף – עיר הליסינג.
חדורי מטרה וחסוכי תקציב הגענו לגלילות בבוקר. למי שלא מכיר, מדובר במקום ההוא שפעם היו בו מכלי גז ענקיים, ועכשיו יש בו שני מכלים ריקים ענקיים ומסביבם סניפים של כל סוכנויות הליסינג. בסניף הראשון גילינו תור כאילו מחלקים ג‘יפים חינם. עכשיו שלא תבינו לא נכון, אין לי בעיה לעמוד בתור, אבל שיהיה הגיוני. תור ענק לביטוח לאומי זה סבבה, תור עצום לרופא אחלה, אבל מרגיש לי מוזר לעמוד בתור כדי להוציא ים כסף. שירן בשלב הזה פחות התעסקה בלקטר, ודמיינה ג‘יפ שחור.
אחרי המתנה מרובה התיישבנו מול נציג נחמד לכאורה שקיבל אותנו בסבר פנים יפות, ומיד סיפר לנו שהתור הוא בגלל ששוק המכוניות מיד שנייה רותח בגלל מחסור בשבבים אלקטרוניים. שירן הנהנה ואמרה לו – ג‘יפ שחור. הוא הביט בה בתמיהה ואני לקחתי בעלות על השיחה ואמרתי לו שיש לנו בערך חמישים אלף שקל לרכישת רכב. הוא שאל “אז בעצם אתם רוצים טרנטה?“ או שאולי דמיינתי שזה מה שהוא אמר וזה סתם עבר אלי בטלפתיה. הוא התחיל לעבור על רשימת הרכבים שיש לו בסכום הזה והתחיל להקריא לי כל מיני דגמים שנשמעו קצת כמו עוקץ. “יש לנו את היונדאי kaka עם 150,000 קילומטר, יש גם את הסובארו don't buy me עם 210,000 קילומטר, וכמובן אם אתם רוצים להשקיע קצת יותר יש את הטויוטה lo lagaat עם 120,000 קילומטר“. שירן עשתה את עצמה מתעניינת ושאלה בעדינות מתי הוא כבר מגיע לג‘יפ שחור.
התפשרתי בבית
המשכנו לקשקש קצת ולבכות קצת, אמרנו לו תודה והמשכנו לסניף הבא. בין לבין עברנו במגרשי המכוניות למכירה והצצנו יחד בכל מיני דגמים שהם לא ג‘יפ שחור, הצעתי לשירן שנרד מהג‘יפ השחור ונקנה משהו קטן יותר, והיא אמרה שהיא תחשוב על זה אחרי שנקנה ג‘יפ שחור.
אחרי עוד תור ארוך התיישבנו אצל נציג נוסף של מגרש אחר, והריטואל חזר על עצמו. הוא ניסה להציע לנו רכב קטן יותר ושירן אמרה שהיא תשמח לשמוע על ג‘יפ שחור קטן יותר. אמרתי לה שחייבים להתפשר, היא אמרה בחביבות שהיא כבר עשתה את זה כשהתחתנו ואני צחקתי מלא ושאלתי אותו אם יש לו ג‘יפ שחור.
הנציג השלישי כבר היה חכם יותר ושאל אותנו “למה שלא תלכו על מסלול של ליסינג?“. אמרתי לו שאני לא מאמין כל כך בלקחת הלוואות על רכב, שירן הסכימה איתי ושאלה אותו אם הליסינג הזה יעזור לה להגיע לג‘יפ שחור. הוא אמר לה שכן ושיש כל מיני מסלולים לרכבים באזור המאה שלושים אלף שקל. באותו רגע נזכרתי בשיחה שערכנו במכונית בדרך לשם, שבה הבהרתי לשירן שאנחנו לא חורגים בשום אופן מהתקציב שלנו וגם אם נקבל הצעה ממש משתלמת אנחנו לא מתפרעים. הזכרתי לשירן בלחישה את השיחה שלנו, אבל איכשהו הדינמיקה השתנתה ככה שהתחושה הייתה שהיא נשואה לנציג עשר שנים ואני סתם מפריע להם להגיע לג‘יפ שחור.
הוא הציע לנו כמה מסלולים שכוללים מקדמה קטנה ותשלום חודשי קבוע ואני אמרתי לשירן שאני מתחיל להרגיש לא טוב ונראה לי שכדאי שניסע הביתה לחשוב על זה. בדרך הביתה הקארמה החליטה לצחוק עליי קצת ואני מוכן להישבע שבערך 98 אחוז מהרכבים לידינו היו סוג של ג‘יפ שחור.
בערב, אחרי ששנינו לא ישנו על זה שנ“צ כי לילדים לא אכפת מהצרות שלך, התיישבנו במרפסת. אמרתי לה שאני לא רוצה להמשיך להיות חרדתי כל כך ואני מוכן שנחרוג קצת מהתקציב שהקצבנו לעצמנו. היא חייכה ואמרה שהיא ממש מעריכה את זה שאני עושה שינוי בשבילה. בקול הרך והמתחשב שלה, הוסיפה שגם היא חשבה על זה קצת, והיא מבינה את הלחץ שלי והחליטה שגם היא צריכה להתפשר. חיבקתי אותה ואמרתי לה שאני אוהב את הזוגיות שלנו והיא כל פעם מוכיחה לי שהיא שותפה אמיתית. היא חייכה ונישקה אותי. אמרתי לה שעכשיו צריך להתחיל לחפש כלי רכב אחרים. שאלתי אותה על מה היא חשבה, והיא לקחה שלוק מהקפה ואמרה – אני מוכנה גם ג‘יפ אפור.
