הורים יקרים, יש לי שאלה עדינה. אתם מרשים לילדים שלכם לקלל? זאת אומרת, לא ניבולי פה ממש. לא קללות קללות. אלא, מילים לא יפות שהם משתמשים בהן כדי להכעיס אחרים ולפרוק את זעמם. נגיד, "מטומטם" אתם מרשים?
אני מתחבטת הרבה בעניין הזה. כילדה אני זוכרת עד כמה הייתי מזועזעת לגלות שיש אנשים שמשתמשים במילים גסות. הייתי צעירה מאוד, הוריי היו מאוד צרפתים ומאוד מנומסים ואפילו ביחס לחבריהם הצרפתים המנומסים, הם מעולם לא השתמשו במילים לא יפות לידינו. (אולי רק "מטומטם"). ואנחנו, ילדים טובים במיוחד – לא ביטאנו קללות בכלל והעדפנו להשתמש באמצעים אחרים (כמו מכות, אבל גם זה בעדינות) כדי לפרוק את זעמנו.
כשהגענו לארץ, גיליתי שיש ארסנל שלם של מילים שההורים שלי אפילו לא מכירים, מפאת פערי השפה, וגם שאין לי שום אומץ להשתמש בהן, כי הן נחשבות גסות מאוד. כשהתבגרתי, הרשיתי לעצמי קצת לשחרר רסן. אל דאגה, מעולם לא השתמשתי במילים ממש ממש קשות, בכל זאת, צרפתייה מנומסת.
ואז, הפכתי לאימא. וכשילדיי היו קטנים זה היה נורא קל. אם אחד הילדים היה זועם וכועס, מיד ציידתי אותו במילים כמו "זה לא נעים לי" או "די!!" ועבדתי עליהם שמדובר במילים חמורות מאוד.
אבל אז הם גדלו ונחשפו בעצמם לעולם שלם של מילים מסוגננות ותיאורים, שאני לא יכולה שלא להזדעזע כשהם משתמשים בהם. לא פעם תפסתי את הילדים שלי משליכים זה על זה מילים שבתפיסה החינוכית שעליה גדלתי, מקומן בשירותים בלבד, וגם שם רק ביני לביני.
השיא הגיע כשבאחת המריבות הבת שלי צעקה על אחותה "תמותיייי!!" בחמת זעם. ובואו, גם היא וגם אני יודעות בדיוק מה ההשלכות, ואני בטוחה שבתוך תוכה היא ממש לא מעוניינת שאחותה תמות.
אז החלטתי לשים לזה סוף. לקבוע כללים ברורים. מה מותר ומה אסור לומר, אילו קללות אני מרשה ואלו לא חוצות את כיפת הברזל של הבית. גם הגבלתי את מספר הפעמים שבהן מותר לקלל. יוצא שיש לילדים שלי מספר די מכובד (יחסית למספר העגום שלו זכיתי אני בילדותי), של מילים שבהן הם יכולים להשתמש בשעת כעס וזעם ובזאת חשבתי שתם הדיון.
צניחה בטרם עת
אלא שאז קרה לי דבר מכעיס מאוד.
ביום שישי האחרון, בערך חצי שעה אחרי שהכנסתי לתנור עוגת גבינה קדושה ויקרה במיוחד – כזו שעמלתי על הכנתה לא מעט והייתי מרוצה מהתוצאות, יודעת שאוכל לכבד את האורחים שלי בעוגה מרשימה ומעוררת קנאה – נפל החשמל בחווה.
הייתי בדיוק באמצע להתבונן עליה תופחת וגובהת בהנאה בתנור שלי, בדיוק באמצע להתענג על הריח המדהים, בדיוק באמצע להתגאות שבבית הזה נכניס את השבת בנחת עם ניחוח של קונדיטוריה, ותהיה פה עוגת גבינה שכולם ילקקו את האצבעות.
ואז אני מסתכלת על העוגה האומללה בתנור שכבה, מתחילה לצנוח לה מטה מטה. לא העזתי לפתוח את התנור ולהחמיר את מצבה והתחלתי להתעצבן.
וברגע המשבר הכה מייאש הזה, נוכחתי לגלות כמה חשובות הן הקללות.
גיליתי שמתוך הכעס שלי, המילים היחידות שעולות לי כדי לפרוק את הזעם הן "אוף", "אני לא מאמינה", ו"איזה באסה". וזה היה כל כך פרווה וכל כך חסר נפח וצבע ועסיסיות, שזה לא פתר לי את הבעיה ואולי רק החמיר אותה.
אתם בטח תוהים לכם איפה הייתי עד עכשיו, והאם זו הפעם הראשונה שבאמת התעצבנתי. אז אשבור לכם רגע את תדמית המלאכית שנוצרה פה ואגלה לכם שלא. זו לא הפעם הראשונה וגם לא השנייה, אלא רק דוגמה זמינה שהייתה בשבילי רגע של מחשבה והתבוננות.
קורה לי לא פעם שאני רוצה לבטא זעם או כעס גדול ומוצאת את עצמי נאלמת דום, לא בגלל שאני מתביישת או כי מישהו לא מרשה לי, פשוט בגלל שאין לי מספיק מילים מבטאות זעם באוצר המילים הטבעי שלי.
אל תדאגו, אני לא באה לעודד עכשיו את כולכם להתחיל לשנן קללות עסיסיות, אני עדיין אשת חינוך, עדיין רואה את החיסרון שרב על היתרון וממש לא ממהרת לצאת למסע איתור קללות ססגוניות לעת מצוא. ועם זאת אני לא יכולה שלא לתהות, איך באמת, בכלים הפשוטים שיש ברשותי אני אמורה לפרוק ולשחרר קיטור ברגעים מכעיסים ומעצבנים. ואיך כהורה, אני לא הורסת לילדים שלי את הנפש בכך שאני נותנת דרור למילים לא נאותות ולא מכובדות שאולי יעזו לצרוך.
עד שאגיע לפתרון הסוגיה, אגלה לכם שעל אף כל המגבלות הרבות – לצערי הרב עדיין מסתובבות פה בבית הרבה מילים שאני מתביישת לשמוע ומתביישת לגלות שהן תוצר גנטי שלי. מילים שאין בהן שום קלאס ושום אצילות צרפתית, וכמה שאנסה למגר אותן, ברגעי זעם וחמה הן פשוט נשלפות.
ואני קצת מתביישת להודות שלפעמים עולה בי רגש של קנאה בתחושת הפריקה והשחרור שילדיי חשים רגע אחרי שאמרו מילה אסורה.
אבל אל תגלו להם…
