חזרת הימין לשלטון תחייב התפכחות מוסרית

היצרים והרוחות מתלהטים בימין כשדנים בהפרת ההבטחות של בנט ובהפניית הגב למחנה הלאומי ולאידאולוגיה שבנתה אותו כפוליטיקאי. אבל גם אם יש חשיבות לדיון הזה, לא בו נעוץ העיקר. הנקודה החשובה יותר שיש לעמוד עליה, היא השפעת ההצבעה של קבוצה במגזר הדתי־לאומי שעדיין תומכת בבנט, על האפשרויות העתידיות להקמת ממשלה בישראל. זאת משום שהתנהלותו חסרת המעצורים של בנט, שזוכה עדיין לתמיכה בקרב אותה קבוצת מיעוט, משליכה ישירות על הסוגיה הפוליטית המכריעה ביותר: מי יוכל להרכיב קואליציה בעתיד.

שתי נורמות פוליטיות היסטוריות אחראיות לכך שמאז הקים אולמרט ממשלה ב־2006, כל הממשלות היו בפועל ממשלות ימין. האחת היא "ממשלה ציונית", שדרשה שממשלה בישראל לא תהיה תלויה בקולות מפלגה ערבית אנטי־ציונית, והשנייה היא "הציר האידאולוגי", שמשמעותו שמפלגות שמרו על רצף אידאולוגי־פוליטי, כלומר לא דילגו מעל מפלגות מתונות מהן כדי לשבת בממשלה של הצד האידאולוגי השני.

בעבר היו הנורמות הללו מובנות מאליהן בציבוריות הישראלית. אמנם היו מפלגות קטנות שהקימו קואליציה עם הצד שמנגד, כפי שעשה ברק ב־2009, תחילה עם מפלגת העבודה ואז בהתפצלות ממנה לסיעת "עצמאות", וכך גם ציפי לבני ב־2013 עם "התנועה"; הימין שמימין לליכוד ביקר את נתניהו על ששילב מפלגות שמאל קטנות בקואליציית ימין, אבל בפועל ברור שכל צד מעוניין מאוד שיהיו עריקים שכאלה, משום שתמורת השפעה קטנה יחסית בקואליציה מקבל הצד שעורקים אליו את השלטון.

ברק ולבני עדיין שמרו על נורמת "הציר האידאולוגי" והקימו קואליציה עם המפלגה הסמוכה להם מימין, בלי לדלג בדרך על מפלגת שמאל מתונה מהם. אבל הם נטשו את הגוש האידאולוגי שלהם – ולבוחריהם זה היה יותר מדי. מצביעי השמאל הבהירו מה דעתם על הפניית העורף הזאת ועל הענקת השלטון לימין והסירו תמיכתם מהם. ברק נאלץ לפרוש מפוליטיקה, ולבני נמלטה מהתמודדות בראשות "התנועה" לשריון ב"מחנה הציוני". פוליטיקאים לא פורשים סתם כך, הם עושים זאת כדי למנוע מעצמם את מה שמסבירים סוקריהם שצפוי להם.

השנה, לראשונה בהיסטוריה של ישראל, קרסו שתי הנורמות הפוליטיות הללו – ממשלה ציונית והציר האידאולוגי – בחסות הממשלה הנוכחית. גם מבקרי בנט כמותי, שזיהו מלכתחילה את האופורטוניזם והריק האידאולוגי שלו, לא האמינו שירחיק עד כדי כך, וירמוס בבת אחת לא נורמה אחת אלא שתיים: גם ידלג שמאלה מעל הליכוד, וגם יעניק את השלטון לא רק לשמאל, אלא לממשלה שתלויה במפלגה ערבית אנטי־ציונית.

תקוות הימין נשענת היום על כך שגם בתוכו יֵדעו, כמו בשמאל, להעניש פוליטיקאים מפירי הבטחות. אבל האם אפשר לקוות לכך? קשה לדעת

בעקבות המהלך של בנט רוב גוש הימין, שהוא הרוב הציוני והיהודי בישראל, מנודה היום מהממשלה. בראש ובראשונה מודר המחנה הלאומי־ליברלי, קרי בוחרי הליכוד (בחלקם הגדול מסורתיים), לאחר מכן החרדים, שגם אם בעבר התנדנדו הרי שהתייצבו בגוש הימין בשנים האחרונות, ולבסוף חלק גדול מהציונות הדתית.

הגענו כעת לציונות הדתית. ראשית יש להצביע על עובדה ברורה: לבנט כבר אין הרבה תומכים בציבור הדתי־לאומי. מערכות הבחירות האחרונות וכמה סקרים עדכניים מלמדים שרוב הציבור הזה מצביע למפלגת "הציונות הדתית" ולליכוד. למעשה הפופולריות של בנט במחנה הדתי־לאומי דועכת בקו רציף למדי מאז דרך כוכבו ב־2013 – הרבה לפני שערק לשמאל.

אבל אף שקסמו של בנט פג, יש לו עדיין שניים או שלושה מנדטים דתיים־לאומיים שממשיכים לתמוך בו. נשמע מעט? בפועל זו דרמה גדולה מאוד. מפני שבשילוב קריסת שתי הנורמות הפוליטיות האמורות, המשמעות היא שהשמאל יוכל להמשיך להקים קואליציות. במציאות הנורמטיבית הנוכחית, משקלם של שניים־שלושה מנדטים סרוגים יטה את המאזניים לשמאל לזמן רב.

ניצחון טראגי

תוצאות הבחירות מראות שאם מותר היה להפר את שתי הנורמות של "ממשלה ציונית" ו"הציר האידאולוגי" בעבר, ב־2009 השמאל היה זקוק לשישה עריקים מהימין כדי להקים ממשלה; ב־2013 רק לשניים; וב־2015 הוא היה מנצח גם בלי עריקים. בארבע מערכות הבחירות האחרונות שעברנו, אם מפסיקים לספור את ליברמן בימין (כפי שראוי לעשות), השמאל היה זקוק לעריק אחד בסבב הראשון, ולאפס בסבב השני, השלישי, והרביעי. משמע, בשמאל היו זקוקים לימינה רק כתחליף למפלגה הערבית המשותפת, כלומר, לצורך ניסיון הלבנה להפרה הראשונה בהיסטוריה של נורמת "ממשלה ציונית".

הימין שוגה באשליות שנוצרו בשל עשר שנות שלטון רצופות, שכביכול השלטון מובטח לו וניצחון השמאל הוא תקלה. בפועל, יציבות שלטון הימין נשענה על שמירה נאמנה של שתי הנורמות ההיסטוריות האמורות, שבלעדיהן השמאל היה מבסס שלטון יציב באותו זמן.

ניצחון המחנה הלאומי תלוי, אם כן, בהתפכחות מוסרית, פוליטית ואידאולוגית של אותם עשרות אלפים שעדיין נוהים אחרי בנט אף על פי שערק לקואליציית שמאל והפר את שני העקרונות הפוליטיים ההיסטוריים המכוננים הללו. המנדטים הספורים שבנט עדיין זוכה להם בציונות הדתית, הם כל מה שהשמאל זקוק לו כדי לבסס את שלטונו לשנים ארוכות. זה לב העניין.

תקוות הימין נשענת היום על כך שגם בתוכו יֵדעו, כמו בשמאל, להעניש פוליטיקאים מפירי הבטחות, עורקים וסוררים. אבל האם אפשר לקוות לכך? קשה לדעת, משום שנראה שקבוצת תומכי בנט השיורית מוכנה להכיל כמעט כל הפרה ולהגן כמעט על כל עבירה.

אמנם, האירוניה כאן כפולה ומכופלת. תומכים בבנט מי שביקרו את נתניהו בלהט על "שמאלניות" שהתבטאה בקבלת עריקים משמאל לממשלת ימין. יש שם גם מי שרואים בעצמם "שמרנים", אבל תומכים לא רק בממשלה פוסט־לאומית ופוסט־מודרנית, אלא גם בהרס של נורמות יסודיות, שכמותו לא ידעה הפוליטיקה הישראלית מעודה. ואחרונה, יש מי שרואים בעצמם אנשי תוכחה ומוסר, אך תומכים בממשלה שראשיה רומסים בגלוי כל ערך ונורמה.

זה היה משעשע, אילולא ניצחון מפלגת מימד הזה, שהגיע בעורמת ההיסטוריה דרך "הימין שמימין לליכוד", היה טראגי כל כך לפוליטיקה הישראלית, לערכים הציבוריים, ללאומיות ולציונות. שמרנים יודעים שיותר משהציבור שומר על הנורמות, הנורמות שומרות עליו. ואמנם, חורבן הנורמות הפוליטיות שמשאירה הממשלה הנוכחית, מאיים על עתידה של מדינת ישראל. לא פחות.