ברשימה הקודמת ראינו מעט מתורתו של מרטין בובר. אך לפני שנמשיך לעסוק בכך עוד, נחזור קצת אחורה, לוויליאם ג'יימס, פרויד ויונג.
דעותיו של פרויד על הדת מפורסמות וידועות. אולם לא רבים יודעים שישנן אצל פרויד שתי תזות שונות על הדת, תזות שמקורן בשיטות פילוסופיות שונות ואף מנוגדות. התזה הראשונה שלו, המוקדמת, מצויה אצל ההוגים האקזיסטנציאליסטים הלא־דתיים, ולפיה הבעיות של רבים מהאנשים עם האמונה הדתית נובעות מכך שהאמונה איננה אלא אשליה. אמנם נכון הדבר שהאמונה עוזרת לחיים ונותנת משמעות, אולם בסופו של דבר היא רק אשליה.
אפשר לומר שעמדה זו מתייחסת ומתמודדת עם העמדה הפרגמטיסטית, כפי שמבוטאת יפה על ידי ויליאם ג'יימס. ג'יימס ידוע בספרו "החוויה הדתית לסוגיה", שאותו כתב כפסיכולוג, אולם לפני פרסום ספר זה הוא כתב חיבור קטן יותר בשם "הרצון לאמונה". בחיבור זה הוא העלה על הכתב את התזה הפילוסופית שלו, הפרגמטיסטית, הטוענת שבדרך החיפוש הפילוסופי אין אפשרות להגיע אל האמת. אמנם קיימת אמת, אך היא נעלמת. לכן, כשמדברים על מערכת או דרך חיים שהיא "אמת", מה שחשוב הוא הצד המעשי שלה – למשל, האם אמת זו מביאה אותנו לאושר, להצלחה או למימוש הרצונות והציפיות שלנו, או שהיא בונה את האישיות שלנו באופן חיובי.
זהו מה שמכונה "פרגמטיזם", הבנוי על ההכרה שבשאלות הגדולות של הפילוסופיה אנו מגיעים לתיקו. ואפילו אם כף המאזניים נוטה לצד אחד, עדיין זה לא ישכנע את מי שלא רוצה להשתכנע. כך נשארים אנו בסופו של דבר במצב שבו יכולים אנו לבחור את האמונה ואת ה"אמת" שנראות לנו. עמדה זו חוזרת כיום, במשנה כוח, בגישות הניאו־פרגמטיות, שכבר טוענות שבעצם בכלל אין אמת, תפיסה שהעולם הפוסט־מודרני הביא לכל פינה כמעט, ועל כך הרחבנו ברשימות הקודמות.
אין בחירה באמונה
כיצד התייחסו ההוגים היהודים לשאלת האמונה? האם אפשר להכריח אותנו להאמין? העניין שנוי במחלוקת. אני חושב שבעניין זה כתב דברים יפים ר' חסדאי קרשקש, ומי שהמשיך את גישתו הוא פרופ' ישעיהו ליבוביץ. ר' חסדאי קרשקש הגיע לידי עמדה מופלאה ממש לגבי האמת. הוא טען שאל מול האמת אנו אנוסים, וכך גם ביחס לאמונה. אנו נישפט על האופן שבו אנו מרגישים ומקבלים את עובדת האמונה שלנו, שלכאורה איננה כלל במסגרת הבחירה. זו השאלה המשמעותית יותר הנתונה להחלטתנו: האם אנו מקבלים עלינו ברצון את ההשלכות של האמונה?
יעזור לנו להבין זאת סיפור חסידי יפה. מעשה באדם שהגיע לרבי מקוצק ואמר לו: יש לי בעיות באמונה. שאל אותו הרבי: אז מה בכך? השיב האיש: מה פירוש אז מה בכך? אם כן, הכול חסר משמעות! ענה לו הרבי: אם כך, אתה כבר ניצול. כלומר אם אי־האמונה שלך מביאה אותך למועקה הזו, אז אתה בעצם מאמין!
כלומר, יש כאן מה שאכנה "אמונה מסדר שני". באמונה מסדר ראשון אנו כפופים לעובדות, ואין הרבה משמעות לבחירה שלנו, אולם הבחירה באה לידי ביטוי בשאלה כיצד אנו מתייחסים להשלכות של האמונה. האם אנו "מרוצים" מכך שיש א־לוהים וממה שנובע מכך?
ליבוביץ המשיך ופיתח כיוון זה. הוא טען שבכל הנוגע לצדדים הקוגניטיביים, הקשורים לעובדות ולמציאות, אין כלל משמעות לדבר על חופש בחירה. האמת כופה את עצמה עלינו. אני לא יכול לומר את המשפט "אני מאמין שכעת יורד גשם". זהו אבסורד. היכן נמצא חופש הבחירה שלנו? במה שנוגע לערכים, בבחירה שלנו מה זה טוב ומה זה רע. זהו המוסר, שהוא מעבר למדע. לכן הבחירה האמיתית והמשמעותית איננה ביחס לשאלות של אמונה, שהן בעצם נגזרת של המציאות ושל עובדות, אלא נוגעת לשאלות של מוסר ושל התנהגותנו המעשית.
הא־ל כדמות אב
הגישה של ויליאם ג'יימס הפוכה. כאמור, הוא מחזיק בדעה שהתיקו הפילוסופי גורם לאדם לבחור באמונה, וסבור שהאמונה היא המפתח לאושר האנושי. הדברים הללו חוזרים אצל פרויד. בספר "עתידה של אשליה" הוא חוזר על ההנחה הזו של ג'יימס, אבל בניגוד לג'יימס, הוא כן מאמין בקיומה של אמת פילוסופית. בעניין הזה הוא בן המאה ה־19, אף שהוא שייך למאה ה־20. בתפיסת האמת שלו אין מקום לאמונה, אבל הוא אומר שאנו צריכים לעבור את שלב האמונה כדי להגיע ל"בגרות" שבה אנו מגלים את האמת וכבר לא מרמים את עצמנו ולא אחרים.
כאן מתייחס פרויד אל האמונה כשלב מעבר חיובי של האדם בדרך ל"בגרות". אולם במקומות אחרים פרויד מתייחס לדת באופן שלילי הרבה יותר מג'יימס. למשל בספרו החשוב "טוטם וטאבו", שבו הוא תופס את הדת כתופעה שלילית, מעין נוירוזה. הוא מנסה לרדת ל"שורשים הפסיכולוגיים" של עמדות ואמונות דתיות, ובעצם מתאר שם את הנצרות. ליהדות הוא מקדיש את ספר הזקונים שלו, ספר אומלל מאוד, "משה והדת המונותאיסטית", שאף נכתב בזמן אומלל מאוד – תקופת רדיפות הנאצים, כשהוא בורח מאוסטריה ומגיע ללונדון.
המעניין הוא שבספר "טוטם וטאבו" פרויד תפס את הדת יותר בהקשר של התפתחות האדם הפרטי, וכאן הוא כבר רואה בדת נוירוזה קולקטיבית. כעת, הוא גורס, הגיע השלב שבו האנושות צריכה להשתחרר מהדת, כמו האדם הפרטי שמגיע לשלב הבגרות שלו. מה שברור הוא שאם נמשיך בכיוון שלו נוכל אף להגיע למסקנה שגם להיות מוסרי זה להיות נוירוטי. וזה, אגב, לא רחוק ממילותיו של פרויד עצמו, שאמר דברים דומים, אך הוסיף: אבל בעניין זה אנו חייבים להיות נוירוטים!
בספר "עתידה של אשליה" דיבר פרויד כפילוסוף, הממשיך במידת מה את הכיוון הפרגמטי של ג'יימס, ושם הוא דן בשאלת האמת שבדת. אולם בהמשך דרכו, בספרים האחרים, פרויד כבר מדבר כפסיכולוג. הוא רואה בדת ובאל טרנספורמציה של דמות האב, הקשורה עם אדיפוס וכו'. בנקודה זו יונג התנגד לו מאוד. יונג רואה בדת השתקפות של חלק באדם שנמצא בתת־התודעה, שם מתרחשים דברים אחרים. בעקבותיו הלך בובר, אך לא בדיוק בדרכו. ועל כך בפעם הבאה בע"ה.
