55 דיונים בחמישה ימים קיימה השבוע הכנסת בנושא התקציב וחוק ההסדרים, על פרקיו השונים. הדיונים המרתוניים נועדו להביא את החוקים להצבעה לפני המועד האחרון המחייב להעברת התקציב, העומד כיום על 14 בנובמבר. באופן לא מפתיע, כל מה שהיה מוקש לפני ההצבעה בממשלה, ממשיך להיות מוקש גם אחריה. רשות הרגולציה, אגרות הגודש, הרפורמה ביבוא, תעריפי חניה, מידע פיננסי, התחדשות עירונית, רישוי עסקים – כל הרפורמות מתכנסות עכשיו לדיונים בוועדות הכנסת.
הקנצלר הגרמני הראשון, אוטו פון־ביסמרק, כבר אמר כי חוקים הם כמו נקניקיות – עדיף לא לראות איך מכינים אותם. אל הדיונים בוועדות התאספו אינספור לוביסטים ובעלי עניין המבקשים להכניס שינויים בחוקים השונים. לכל אחד הסבר הגיוני ומנומק מדוע דווקא הענף שלו צריך לקבל החרגה מהרפורמה, ולמה אף שמדובר ברפורמה חשובה והכרחית צריך רק עוד קצת זמן או עוד קצת כסף כדי לממש אותה. כל אחד דורש רק שינוי קטנטן או תוספת פעוטה, אבל כשהם מצטברים יחד מקבלים יותר חורים מגבינה.
זה עלול להיות המקרה של הרפורמה ביבוא ובתקינת מוצרים. העיקרון הבסיסי שלה פשוט: ישראל היא מדינה קטנה עם כושר ייצור מוגבל, המייבאת מוצרים רבים משווקים אחרים בעולם. אבל משום מה, במקום להקל על יבוא – היא מקשה עליו. היא מייצרת תקנים חריגים וייחודיים שאינם מאפשרים יבוא של מוצרים מסוימים, או שמחייבים להכניס בהם התאמות מיוחדות ויקרות; יש לה מערך בדיקות מחמיר ומשטר אכיפה שלא מקובל בשום מקום בעולם; והיא מחייבת מסמכי יצרן מקוריים ובכך מעניקה בלעדיות דה־פקטו ליבואן הרשמי.
במשרד האוצר מכנים את הרפורמה הזו על שמו של ליקר צרפתי בשם קסיס דה־דיז'ון, שנאסר ביבוא לגרמניה בשנות השבעים משום שלא עמד בתקן. על פי התקן הגרמני באותם ימים, ליקר הוא משקה אלכוהולי המכיל 25 אחוזי אלכוהול לפחות, ואילו משקה הקסיס הכיל רק 15־20 אחוזים. מהגרמנים נמנע ליקר צרפתי משובח מסיבות בירוקרטיות גרידא. הסיפור התגלגל לבית הדין האירופי שקבע כי תקן מקומי הוא למעשה חסם על יבוא, ופסל את האפשרות הזו בתוך אזור הסחר החופשי האירופי.
רפורמת קסיס דה־דיז'ון בגרסתה הישראלית מבקשת להשוות את התקינה הישראלית לאירופית, מתוך הבנה כי אחת הסיבות ליוקר המחיה כאן היא התקנים המקומיים הייחודיים שמפתח מכון התקנים הישראלי. גם אם למוצר מסוים – עגלת תינוקות, זוג אופניים או שקע חשמלי – יש תו תקן אירופי, יבואן המבקש לייבא אותו ארצה מתבקש לעמוד גם בתקן המקומי. בנוסף, משטר האכיפה בישראל ייחודי ומחמיר במיוחד: יבואנים מתבקשים להביא אב־טיפוס לבדיקה במעבדת מכון התקנים כדי לקבל את התקן הנכסף. רק לאחר קבלת האישור יכול היבואן להביא ארצה את מוצריו, וגם המשלוחים נתונים לבדיקות מעבדה. התהליכים הללו נמשכים לרוב חודשים ארוכים, ועולים ממון רב שבסופו של דבר מתגלגל למחיר לצרכן. על פי נתוני ה־OECD, מחיריהם של מוצרי הצריכה בישראל גבוהים בענפים שאינם חשופים ליבוא. הם יקרים בכ־20־80 אחוזים (במונחי כוח קנייה), בקטגוריות כמו מוצרי מזון, ריהוט, מוצרי חשמל ואלקטרוניקה, חלקי חילוף לרכב ומוצרי תינוקות ותמרוקים.
מה שטוב לאירופים
הרפורמה בתחום היבוא ותקינת המוצרים נועדה לחסוך את כל התהליכים הממושכים והיקרים הללו, ועיקרה פשוט: מה שטוב לאירופים, טוב גם לנו. אין סיבה להניח שמכוני התקנים האירופיים דואגים פחות טוב ממקבילם הישראלי לבטיחות ובריאות הציבור, ואם מוצר קיבל תו תקן אירופי, אפשר להביא אותו ארצה בלי הרבה התאמות ייחודיות. בנוסף, הרפורמה מבקשת לבטל את הצורך בבדיקות מקדימות ומרובות על מוצרים, ולעבור להסתמכות על הצהרה של היבואן כי הוא עומד בתקן הנדרש. במקום אינסוף בדיקות לפני היבוא כדי לוודא שהמוצר עומד בתקן – האכיפה בשווקים תורחב, והמוצרים ייבדקו מדגמית בחנויות. יבואן שייתפס בשקר ייקנס וייענש, כולל אפשרות לאיסוף מוצרים מהמדפים וצעדים נוספים.
מאז ההכרזה על הרפורמה, החל מצעד הלוביסטים הגדול להתדפק על דלתותיהם של משרד האוצר ומשרד הכלכלה שהגו אותה, ועכשיו הוא צועד במרץ אל הדיונים בוועדת הכלכלה. כל קבוצת אינטרס דורשת החרגה מיוחדת של תחום העיסוק שלה. התעשיינים מבקשים להחריג רשימה ארוכה של מוצרים המיוצרים בארץ, ונמצאים תחת תקן ישראלי ייחודי. הרשימה כוללת מוצרים כמו דוודים, כבלים, פלדה, מלט, מכשירי השחזה, שנאים, תרמוסטטים ועוד. בכל המוצרים הללו נטען כי ישראל חייבת תקן מקומי, ואינה יכולה להשתמש בתקן האירופי בגלל סוגיות בטיחות למיניהן. שימוש בשנאים לא מתאימים עלול לגרום לתקלות בטיחות, ושימוש בכבלי כוח לא תקניים עלול להצית שריפות. סכנות חמורות בלי ספק, אלא שהדרישה היא לעמוד בתקן אירופי, לא לבטל תקינה בכלל, וכאמור אין סיבה להניח שהאירופים דואגים פחות לבטיחות אזרחיהם.
אליהם מצטרפים גם הלובי החקלאי ותעשייני המזון מן החי. יצרני הדבש דורשים להחריג אותו מהרפורמה בטענה שהשינוי עשוי לפגוע בכמות הדבורים המקומית ולפגוע בהאבקת הצומח. "זה מונופול שרוצה להגן על עצמו", אמר השבוע סגן השר אביר קארה. "אני לא זוכר מתי הדבורים התפקדו להסתדרות והן מאיימות שאם יהיה יבוא למדינה הן יפסיקו לעשות האבקה". ענף הדבש בישראל, לא מיותר להזכיר, נשלט על ידי מועצת הדבש שמגבילה את ייצורו כאן וממילא מקטינה בעצמה את מספר הדבורים בארץ.
יצרני המזון מן החי כמו ביצים, בשר, חלב ומוצריו, דורשים גם הם החרגה מהחוק בטענה כפולה וסותרת: מצד אחד נטען כי מדובר במוצרים רגישים הדורשים שינוע בטמפרטורה מבוקרת ועל כן יש להשאיר את התקנים והאכיפה כדי להגן על בריאות הציבור; וכמעט באותה נשימה נטען כי התקן האירופי מחמיר יותר מהישראלי, ועל כן החלתו על המשק הישראלי עלולה להביא לסגירת עסקים. מדובר, כאמור, במוצרים כמו ביצים ומוצרי חלב, הרגישים במיוחד לחיידקים ומחלות. "תקן מחמיר יותר" משמעו הגנה טובה יותר על בריאות הציבור.
עוד ברשימת ההחרגות: מוצרי תינוקות למיניהם, מצעצועים ועד עגלות, מנשאים ומוצצים. שם הטענות לבטיחות נשענות על הדאגה לבריאותם ושלומם של תינוקות וילדים צעירים, אלא שבחלק מהמקרים הללו התקן הישראלי הוא בעצם תקן אירופי ישן שישראל אימצה אי־אז. האירופים עדכנו אותו והתאימו אותו למציאות חדשה, אבל אנחנו עוד נאחזים בתקן הישן כאילו יש בו איזו בשורה מיוחדת.
הבה נשים את הדברים על השולחן: ברוב המקרים לא מדובר בדאגה כנה לבריאות הציבור ולבטיחותו, אלא ביצרנים מקומיים שמנסים להגן על פרנסתם. כיום המפעלים שלהם מותאמים לתקן הישראלי, ועל כן הם מחזיקים ביתרון על פני יבואנים. אם ישראל תקבל את התקן האירופי יהיה אפשר להביא ארצה שפע גדול של מוצרים, בלי צורך בהתאמות, בדיקות ועלויות ארוכות. היצרנים המקומיים לא מעוניינים בתחרות הזאת ומבקשים להגביל אותה. זה הסיפור ברוב המקרים.
ככל שרשימת ההחרגות לרפורמת היבוא תתארך, כך היא תאבד מהיכולת שלה להוזיל מחירים, להגדיל את המגוון ולשפר את התחרות. אף אחד לא רוצה לראות איך עושים את הנקניקיות, אבל לפעמים צריך להעיף מבט כדי למנוע נזק שיגבה מאיתנו מחירים כמעט בכל קנייה.
טיפול שורש
קצב האירועים מהיר כל כך, שכבר הספקנו לשכוח שרק בשבוע שעבר התקיימה כאן שביתה. כ־60 אלף תינוקות ופעוטות נשארו בבית במשך שבוע מכיוון שהארגונים המפעילים את מעונות היום החליטו להשבית אותם בדרישה להעלות את שכר המטפלות. השכר הזה תואר כמביש, מעליב, מביך, עצוב ועלוב, וכמובן לא מצדיק את עבודת הקודש שעושות המטפלות עם הילדים שלנו. משרד האוצר כהרגלו לא מוכן להכניס את היד לכיס, אבל מי שחשב שיש קשר בין המאבק והשביתה לשכרן של המטפלות עלול להתבדות. בסופו של המאבק התברר כי לא שכרן של המטפלות היה בלב המאבק – אלא התשלום שמקבלים מעונות היום. על המטפלות ועל עבודת הקודש שלהן עשו סיבוב נאה, וגם על ההורים.
ההסכמות בין משרד האוצר לארגונים לא נגעו לשכרן של המטפלות שעליו הוסכם לדון בהמשך, אלא לתעריף המפוקח של מעונות היום. השביתה הסתיימה רק כאשר משרד האוצר הסכים לכנס את ועדת המחירים ולפתוח מחדש את התעריף של מעונות היום. כיום, המחיר המרבי שמשלמים ההורים על מעונות היום מפוקח על ידי הממשלה, ונקבע על ידי ועדת מחירים המשותפת למשרד האוצר ולזרוע העבודה במשרד הכלכלה. הוועדה קובעת את התעריף על בסיס חישוב של כלל עלויות ההפעלה של המעון: טיפול במבנה, הוצאות שוטפות וכמובן הסעיף הגדול ביותר – השכר, המהווה כ־80 אחוזים. המשמעות של ההחלטה לעדכן את התעריף היא למעשה העלאה של מחירי המעונות, ותשלום גבוה יותר שיֵצא מכיסם של ההורים. במהלך השביתה היו מי שביקשו מההורים "לנשוך שפתיים" ולסבול את השביתה, שכן תכליתה לדאוג למטפלות המסכנות בשכר הנמוך. אבל בסוף ההורים נשכו שפתיים בעל כורחם והפסידו ימי עבודה יקרים, ואז גם התבקשו לשלם את החשבון, באמצעות העלאת התעריף המפוקח.
מי שחשב שיש קשר בין השביתה לשכרן של המטפלות התבדה, שכן לא הוא עמד במרכזו אלא התשלום שמקבלים מעונות היום. על המטפלות עשו סיבוב נאה, וגם על ההורים
אבל השביתה לא הייתה רק סיבוב על ההורים, שכבר התרגלו, אלא גם על המטפלות. על פי אותה ועדת מחירים, התעריף המפוקח מגלם בתוכו כבר היום שכר למטפלות בגובה 8,400 שקלים. בפועל המטפלות מקבלות שכר נמוך בהרבה, העומד על כ־6,600 שקלים בלבד. לאן הולך שאר הכסף? על פי ארגוני המעונות, למימון עלויות נוספות של מעונות היום שאינם מגולמים בהוצאות שחישבה ועדת המחירים, שלא עדכנה את התעריף מאז 2012. מאז הצטרפו עלויות נוספות להפעלת מעונות היום, אבל המחיר המפוקח אינו מתחשב בהן. אלא שגם עדכון התעריף לא בהכרח יהיה בשורה בעבור המטפלות, שכן לא ברור עד כמה, אם בכלל, הוא ישפיע על שכרן.
מה שמעלה את השאלה: מדוע יש בכלל צורך במחיר מפוקח? המחיר הזה כבר כיום אינו כולל את ההוצאות הנדרשות להפעלת מעונות היום, וממילא צפוי לעלות בשנה הבאה. הוא מונע ממעונות היום להגדיל את שכר המטפלות, שמעבר לקושי הסוציאלי שהוא גורם להן, מייצר גם בעיה תפעולית למעונות היום בעצמם. השכר הנמוך מקשה על המעונות לגייס כוח אדם בכלל, קל וחומר כוח אדם איכותי בדמות מטפלות מוכשרות. לא מן הנמנע שמצוקת כוח האדם מביאה לירידה ביחס המטפלות לילדים, ולפגיעה באיכות הטיפול במעונות היום. ביטול הפיקוח על המחירים יביא לשיווי משקל חדש בסוגיית המחיר, שיאזן בין מה שההורים יכולים ומוכנים לשלם ובין שירות איכותי שהמעונות יכולים להעניק.
ממילא ההצדקה העיקרית לקיומו של הפיקוח כבר איננה רלוונטית כפי שהייתה בעבר. בניגוד לגני הילדים, את מעונות היום מדינת ישראל לא מפעילה בעצמה. הם מופעלים על ידי גופים פרטיים מסוגים שונים – הנעים ממשפחתונים קטנטנים שנשים פרטיות מפעילות באופן עצמאי, ועד רשתות גדולות כמו נעמת וויצ"ו המפעילות מעונות יום גדולים בכל רחבי הארץ. עם זאת, המדינה כן בוחרת לסבסד שירותי טיפול בתינוקות ופעוטות, כדי לעודד את תעסוקת האימהות. את הסבסוד מדינת ישראל איננה נותנת באופן חופשי כצ'ק לחשבון הבנק של האם, אלא בתשלום למעון היום. לא כל מעונות היום מזכים בסבסוד, אלא רק כאלה העומדים בדרישות של משרד העבודה וקיבלו ממנו "סמל מוסד". הדרישות הללו נוגעות להתנהלות המוסד, בטיחות המבנה, יחס התקינה והכשרת הצוותים, וגם דורשים מחיר מפוקח.
הקשר בין הסבסוד והפיקוח היה אולי הגיוני עד שנת 2018; מדינת ישראל אינה יכולה לסבסד שהות במוסד שאיננו מפוקח ואינו עומד בדרישות מסוימות לבטיחות והתנהלות ראויה, כך נטען ובהיגיון מסוים. אבל מאז החלתו של חוק הפיקוח על הפעוטונים, אין לו יותר הצדקה. מהשנה, על כלל הפעוטונים בישראל קיימות דרישות התנהלות וכן פיקוח ממשלתי, כולל אלה שאין להם "סמל מוסד". גם הם מחויבים עכשיו ביחס תקינה כמו של מעונות הסמל, בדרישות בטיחות, הכשרת צוותים וכדומה. אבל משום מה – הורה ששולח את ילדו למעון סמל זכאי לסבסוד, ואילו מי ששולח את ילדו לפעוטון אחר, שהוא לפעמים טוב יותר, אינו זכאי לסבסוד.
אם מדינת ישראל החליטה להחיל על כלל השוק דרישות מחמירות ופיקוח ממשלתי, שתתכבד ותעשה שני צעדים משלימים – ראשית, תבטל את המחיר המפוקח, שממילא אינו מותאם לדרישות ומייצר טיפול באיכות ירודה, ושנית, תאפשר לאימהות לקבל את הסבסוד בעבור כלל הפעוטונים ולא רק למעונות ה"סמל". אימהות רבות היו מעדיפות אולי לשלוח את ילדיהן לפעוטונים הפרטיים ולא למעונות הסמל, אבל מכיוון שהאחרונים מזכים אותן בסבסוד, הן מתפשרות על איכות הטיפול לילדיהן. אם הסבסוד יהיה קשור לאם ולא למוסד – אולי נראה העדפות אחרות לגמרי, וגם תחרות בריאה שתשפר את כלל השוק.
והערה אחרונה לסיום: בזמן שהרשתות הגדולות של מעונות הסמל שבתו וההורים נתקעו בלי מסגרת לילדים, בפעוטונים ה"פרטיים" – אלה שנחבטו כל כך בתקשורת ובוועדות השונות בכנסת – הפעילות נמשכה כסדרה. אפשר לראות באפיזודה הזאת התנסות נאה ב"חינוך חינם מגיל אפס", דרישה פופולרית מאוד שמרבית המפלגות אימצו בבחירות האחרונות. אבל כשהמדינה "לוקחת אחריות" על שירות ציבורי, זה אף פעם לא בחינם. תוספת השכר שהארגונים דורשים צפויה לעלות יותר ממיליארד שקלים, והיא בהכרח תתורגם לעלות גבוהה יותר בתשלומי ההורים – ישירות למעון היום, או במיסים. בגנים הפרטיים, כאמור, אין שביתה – ושם המטפלות גם מקבלות שכר גבוה יותר. אם כל התחום יהפוך ציבורי, אפשר רק לנחש שמעבר לרגולציה המכבידה, תועתק אליו גם תרבות השביתה והעיצומים של המגזר הציבורי, והשביתה בשבוע שעבר תהיה הראשונה מתוך רבות.
