לפני כמה שנים, ביום הזיכרון לראש הממשלה יצחק רבין ז״ל, החלטנו חבר שלי ישראל ואני לקחת קו 480 לתל־אביב ולבקר במרכז למורשת רבין. כבר כתבתי פה לפני כמה שבועות על ישראל, שהיה טיפוס סקרן מאוד עם ידע היסטורי מרשים וזיכרון פנומנלי בכל מה שקשור לפוליטיקה הישראלית, כך שביקור כזה היה חובה מבחינתו למרות שדעתו האישית הייתה מן הסתם מנוגדת לחלוטין מזו של רבין המנוח. איך אומר הרב שלי? ברגע שאתה שולל את דעתו של האחר, בז לה או מתנשא עליה, הרי שבכך אתה מעניק לגיטימציה מלאה לשלילת דעתך, לאפשרות לבוז לה ולהתנשא עליה. דם דעתו של האחר אינו סמוק מדם דעתך, ולהפך. וישראל היה איש של שיח. איתן בדעותיו אך קשוב קשב עמוק לדעותיהם של אחרים. היה בישראל משהו מעורר הערצה ברגעים האלה. לא אחת נקלעתי איתו לוויכוחים שלו עם מבינים אחרים בפוליטיקה. אני יכול להעיד עליו שגם במישור הזה הוא קיים את דברי הגמרא על הפסוק ״את והב בסופה״. אז אחרי שישראל לקח אותי פעמיים למרכז מנחם בגין והדריך אותי בעיניים נוצצות ושידל אותי לעצור ליד כל הסרטונים ולקרוא את כל הטקסטים שליד התמונות, הוא החליט שהגיע הזמן לבקר במרכז למורשת רבין, ואין יום מתאים לביקור בו כמו היארצייט.
איך אומר הרב שלי? ברגע שאתה שולל את דעתו של האחר, בז לה או מתנשא עליה, הרי שבכך אתה מעניק לגיטימציה מלאה לשלילת דעתך, לאפשרות לבוז לה ולהתנשא עליה
אז קמנו בבוקר, התפללנו שחרית בישיבה, ארזנו בתיק בקבוקי מים, חבילת פריכיות אורז, מצלמה דיגיטלית, משניות כיס סדר מועד, ובגלל שהיו לנו אז פלאפונים כשרים בלי גוגל מפות או מוביט או וייז, ביקשנו מאלי, שהיה פריק של טיולים, מפה של תל־אביב. אני רק מדמיין את התמונה הזו של שני ישיבע־בוחערים מנווטים את עצמם עם מפה ענקית בלב תל־אביב, ואני חושב שזו סצנה משגעת. אז עלינו לאוטובוס וירדנו במסוף ארלוזורוב ומשם הלכנו רגלית לכיכר רבין, המקום שבו קרה הרצח. כשהגענו לכיכר ראינו עמדת שידור של גלי צה״ל ואת יעל דן יושבת מאחורי מיקרופון עם אוזניות ומגישה משדר בוקר מיוחד שככל הנראה הוקדש למאורעות היום. ישראל התמגנט לעמדת השידור של גל״צ כמו פרפר לאור והתרגש לראות בשידור חי של ממש את יעל דן שהוא מכיר רק מהרדיו שבין לבין הלימוד בסדר א׳. יעל דן הסתכלה עלינו רגע וחייכה. אחר כך ניגשנו לאנדרטה עם האבנים השחורות שממוקמת מתחת למדרגות העירייה. בזווית העין ראיתי שישראל עם כל הציניות הפוליטית שלו מרגיש את הדבר הזה שמרגישים במקום הזה. מקום שבו יהודי רצח יהודי אחר. לא יודע. אני חושב שאי אפשר להימלט מהתעוקה הזו. לא משנה מי אתה ומה אתה חושב. למרבה הפלא ישראל ביקש שאצלם אותו ליד הפסל של רבין ואז הוצאנו את המשניות כיס וישבנו באיזו פינה בסמוך לאנדרטה וקראנו שתיים־שלוש משניות לעילוי נשמת. אחר כך, עזבנו את הכיכר וחיפשנו מקום כשר לאכול בו. בסוף מצאנו פלאפל בהכשר סביר ברחוב בן־יהודה. שאלנו את המוכר אם יש לו מושג איזה אוטובוס מגיע למרכז למורשת רבין והמוכר הסתכל עלינו ואמר מה לי ולרבין? אני מבת־ים בכלל. אז שאלנו עוברת אורח אחת שהסתכלה עלינו במבט חושד כאילו יש לנו שיער סגול והיא אמרה שאין לה שמץ. ואז שאלנו עוד עובר אורח אחד שהתעלם מאיתנו כליל ואז עוד אחת, שהייתה יותר מדי נחמדה והסבירה לנו בנימה הומנית ובתנועות ידיים וחיוך רחב איזה קו בדיוק לקחת ומאיפה, והיכן לרדת ושאלה אם יש לנו מספיק כסף לאוטובוס, אז הודינו לה במבוכה ונסענו לצפון העיר.
בדרך, ישראל אמר שהוא ממש מקווה שייתנו לנו להיכנס, כי ככל הנראה ביום הזיכרון לרבין המרכז למורשתו יהיה שוקק ועמוס ומלא עד אפס מקום ובוודאי תהיה בו תכונה רבה. אמרתי לו שהחשש שלו במקום. זה קצת כמו ללכת ליד ושם ביום השואה או לכותל ביום ירושלים או לציון של צדיק ביום ההילולא. הייתי בטוח גם אני שנראה שם עשרות חניכים וחניכות של תנועות נוער וקבוצות תיירים ומלא שמאלנים ושמאלניות במשקפיים עגולים וחברי כנסת ממפלגת העבודה וממרצ. וזה קצת כיווץ לי את הבטן. כי לא רציתי שנבלוט בתוך כל ההמון הלא־אנחנו הזה. אז ירדנו בחשש בתחנה היעודה וניגשנו אל הכניסה. הפקידה בקופה הסתכלה עלינו במבטים חושדים כאילו רצחנו מישהו ואחרי רגע ארוך נתנה לנו את הכרטיסים. המוזיאון היה שקט. ראינו רק קבוצה קטנטנה של תיירים מבלגיה. לא תנועות נוער ולא ח״כים ולא משקפיים עגולים. ישראל ואני, כמה תיירים מבלגיה ועוד איזה 15 זוגות של בחורי ישיבות חרדים, לבושים שחור־לבן.
