לפני כמה שבועות מסרתי שיחה לקבוצת סטודנטים במסגרת תוכנית לאומית שמטרתה הכרת חלקי החברה הישראלית. תפקידי היה לייצג ולהסביר את פלח הציונות הדתית הבורגנית או הקלאסית או איך שלא תרצו לקרוא לה. הכול עבר חלק ונחמד עד שלב השאלות, שרובו התמקד בסוגיות שכידוע מעסיקות את התושבים הדתיים בפתח־תקווה ובגבעת־שמואל, כמו "למה אתם אלימים כלפי הפלסטינים בשטחים", ו"קודם כול כדאי שתפסיקו לגזול אדמות ולעקור זיתים".
לא התרגשתי במיוחד, את הוויכוח הנושן הזה אני יכול לנהל מתוך שינה. העניין היה אחר. בקרב לא מעט אנשים בישראל, "הציונות הדתית" – ובכלל לא משנה היכן היא מתגוררת ומה היא עושה בחיים – היא שם נרדף לקבוצה שלילית, אלימה, מתנשאת וזחוחה שרק רוצה לשלוט במדינה וכל השאר לא מעניין.
כמו כל שקר טוב, גם השקר הזה מבוסס על רסיסי אמת. אכן, יש בשולי המחנה הציוני דתי אלימות – כפי שיש בכל חברה. ויש גם התנשאות וזחיחות, בעיקר פנימית. אבל רק לגבי הציונות הדתית הולכת ומתפתחת דמות דמונית של הציוני הדתי הממוצע, שמרביץ לערבים ביום, עוקר עצי זית בלילה, ובין לבין מוצא לו זמן להתנשא ולהזדחח על כל שאר החברה הישראלית. מדובר בהבל מקושקש, אבל מכיוון שיש לו מטרה פוליטית ברורה מאוד, הוא מתוחזק ומתודלק בידי גורמים שונים, וזה כבר הופך למסוכן.
איני מכיר את הכותבת טל ניב, את דעותיה ואת מה שמניע אותה, אבל עיתון הארץ פרסם השבוע טקסט פרי עטה שעסק בשאלה מדוע בני ובנות הציונות הדתית תורמים כליות הרבה מעבר לחלקם היחסי באוכלוסייה. שימו לב: "נדמה שבאימוץ האתוס הזה, המחמיא לעצמו, החברה הדתית־לאומית מתקדמת עוד צעד בכיוון מסוכן, שבו הקרבה, עד עקירת איברים, היא מעשה שמסמן מסירות נפש, וזו בתורה מסמנת עליונות מוסרית. על מי? על כל מי שאינו מוכן להוציא מגופו איבר כדי להמחיש את עליונותו המוסרית — כלומר על כל השאר".
אפשר לבטל את לשלשת המילים הזו ולומר שהיא מטופשת ולא חשובה. זה נכון, אבל הבמה שבה היא מתפרסמת כן משפיעה על השמאל הישראלי והאנטי־דתי, והיא חלק מנרטיב הולך ומתרחב שמנסה לעשות דה־לגיטימציה מוחלטת לציונות הדתית, כמעט דה־הומניזציה.
אם פעם חשבתם שמדובר בענייני שטחים והתנחלות, הגיעה לפני כחודש ההתקפה המחליאה על הגרעינים הדתיים בערים המעורבות, שניסתה להפוך את הקורבן לאשם. הקמפיין השלילי הזה לא ממש התרומם מעבר לכמה קטטות טוויטר, אבל הטקסט הזה מוכיח שאנחנו כבר בשלב הבא, שבו בכלל לא משנה היכן מתגורר ומה עושה חובש הכיפה הסרוגה ומשפחתו; כל דבר שיעשו ישמש כנגדם ויוכיח שהם חורשי רעה. אם הם מבצעים משהו רע בעיני המתבונן – להתנחל ביהודה ושומרון, או חלילה לגור בלוד ובעכו – מה טוב. אפשר להתגולל עליהם ולהאשים אותם בכל חוליי החברה הישראלית והגלקסיה. אבל – וזה החידוש – גם אם הם עושים משהו טוב, כלומר משהו שאין בנמצא אדם שיחלוק על כך שמדובר במעשה טוב טהור, כמו תרומת איבר למישהו אחר, גם אז נעוות את המציאות ונהפוך אותם לאשמים.
אבל יש פה משהו עמוק אף יותר. תוך כדי הפגנת השנאה והרשעות הזו כלפי מגזר מסוים, הטקסט הזה גם שומט את הקרקע מתחת כל פעולה טובה ומוסרית שאדם כלשהו מתכנן לעשות. אם אתה עושה משהו טוב, כנראה יש לך מניע נסתר ואפל שבגינו אתה מבצע אותו. זו מחשבה מוטרפת שקונה לה שביתה בקרב חלקים בפרוגרסיביות האמריקנית, שיוצאים למשל נגד אימוץ ילדים שחורים בידי לבנים ורואים בו אקט קולוניאליסטי שבמסגרתו "המושיע הלבן" בא להציל את "השחור המסכן". זוהי תחילתו של עולם דיסטופי מסויט שבו כל אדם לנפשו, מחשש שמא עזרה לזולת תתפרש כניסיון התנשאות פטרוני.
אחרי אותה שיחה שהעברתי לסטודנטים ושהזכרתי בתחילת הטור, ניגש אליי האחראי על הקבוצה והתנצל. לדבריו, ביומיים שקדמו לשיחה הזו למדו הסטודנטים על מגזרים מוחלשים בחברה, ושם הם חשו שאסור להם לצאת כנגד הדובר המייצג את אותה חברה. "ואז אתה, החזק, הגעת, אז הכול התפוצץ עליך", הוא הסביר, ושוב טרח להתנצל. הרגעתי אותו ואמרתי שכמי שמורגל בוויכוחי טוויטר על בסיס יומיומי, לא באמת הרגשתי מותקף יותר מדי והכול באמת בסדר.
אבל הדברים שלו מייצגים הלך רוח קיים, שמאפשר לאנשים עם אינטרס זדוני להתנפל שוב ושוב על הציונות הדתית בשצף קצף, לומר עליה דברים איומים ונוראים שאי אפשר להגיד על שום קבוצת אוכלוסייה אחרת במדינה, ולא לשלם על כך כל מחיר. גם זה מגיע מהפרוגרסיביות הקיצונית; אם אתה "פריבילג" – קבל את הנאצות המופנות כלפיך בהכנעה וסתום את הפה.
אז לא, אסור לקבל את המשוואות המטורללות האלה שמגיעות ממעמקי השמאל האמריקני שאיבד את דרכו. אי אפשר להשלים יותר עם הפיכתה של הציונות הדתית – על כל פגמיה, ויש לה – לשעיר לעזאזל שאפשר להיכנס בו בכל נושא, בכל מקום ובכל שעה.
אולי בעצם כדאי לגייס לשם כך קצת שיטות פרוגרסיביות; בסוף הרי אנחנו מיעוט נרדף של כעשרה אחוזים בלבד באוכלוסייה, והצורה שבה הרוב מתייחס אלינו גובלת באיום ממשי על רווחתנו הפיזית והנפשית. כל פרוגרסיבי אמריקני ראוי לשמו יסכים: על מיעוטים כאלה אסור לומר מילה רעה אחת.
