הפצצה שהטילה בסוף השבוע שעבר קולט אביטל בראיון ל"הארץ", שבו סיפרה על תקיפה מינית שחוותה מצדו של שמעון פרס, עוררה באופן טבעי תגובות מעורבות. האינסטינקט האנושי הראשוני למקרא הדברים הוא כמובן להתייצב לצידה של הנפגעת, במקרה הזה קולט אביטל, אשר אחרי שנים רבות אזרה סוף־סוף את כוחות הנפש הנדרשים כדי לתנות את חוויותיה הקשות משכבר הימים. אביטל בת ה־81 נחשבה במשך שנים לאחת הנשים החזקות בפוליטיקה הישראלית. כעת מתברר שתחת החזות החזקה והמרשימה הסתתרה פגיעה גדולה, שהועצמה על ידי שמועות מרושעות שהיה מי שדאג להפיץ עליה. הנה לנו עוד דוגמה מקוממת לנשים שנפגעו על ידי בעלי שררה.
אולם, לצד הרצון להעניק לאביטל את החיבוק הציבורי ולהתייצב לצידה, ניצב החשש מפני המשמעות של קבלת הדברים באופן אוטומטי. שמעון פרס איננו איתנו כבר חמש שנים, ומנוע מלעשות מאומה כדי להגן על שמו הטוב. בעוד שבמקרה רגיל של טענות לפגיעה מינית מדובר פעמים רבות ב"מילה נגד מילה", הרי שלנשיא המנוח אין אפילו יכולת להשמיע את מילתו, קל וחומר שלא להוכיח את ניקיון כפיו ולשמור על שמו הטוב, זכות העומדת לכל אדם לעולמי עולמים, גם לאחר מותו.
בדילמה המחזורית הזו נוטלים חלק מי שבאופן מסורתי חרדים יותר לשמו הטוב של המת, וכנגדם מי שבאופן עקבי מקפידות להתייצב תמיד לצד הנפגעת. ועל כן, רבה הייתה ההפתעה כאשר כמה פעילות שמאל פמיניסטיות בולטות, כדוגמת ח"כ מיכל רוזין, בחרו הפעם להגן דווקא על פרס, וזאת בזכות "דעותיו הנכונות", כלשונה. ד"ר ענת מאור, חברת הכנסת לשעבר ממרצ, אף הגדילה לעשות ועל פי דיווחו של גידי וייץ תקפה בחריפות את אביטל. "אני ורבים מאוכזבים בענק מתאוות הפרסום שלך… האם לא עומד לנגד עינייך הנזק האדיר והפגיעה בתהליך השלום והסכמי אוסלו?", כתבה מאור, ולא הסתירה את החשש המרכזי שלה: מתן ריהביליטציה לשר לשעבר רחבעם זאבי.
לפתע מתברר שאותן פמיניסטיות חרדות לשמם הטוב של המתים כל עוד הם מחזיקים בדעות המתאימות. פרס שהיה בעד תהליך השלום והסכמי אוסלו זכאי לשם טוב, גנדי תומך הטרנספר צריך להיות מוקע לנצח נצחים אל עמוד הקלון. העובדה שנשים רציניות כמו מיכל רוזין וענת מאור לא מתביישות לומר את הדברים במפורש היא לא פחות ממדהימה. אך בזכותה אנחנו מבינים שאפילו הפמיניזם, אותה אידיאולוגיה חובקת־כול, היא לעיתים לא יותר מאשר קרדום לחפור בו, על מנת לקדם מטרות שונות לחלוטין.
שיעור לא מוצלח על חזון הראי"ה
לא פלא שנאום ראש הממשלה נפתלי בנט בוועידת הג'רוזלם פוסט הכעיס את החרדים. זעמם על הכרזת בנט, שלפיה יש להגביל את כוחם הפוליטי, היה חריף במיוחד לנוכח שיתוף הפעולה הפוליטי שניהל איתם הוא עצמו אך לפני שנתיים-שלוש. לתחושתם, במקום שבנט ינסה למתן את המגמה האנטי־חרדית של ליברמן ולפיד, הוא בוחר לרכוב על הגל העכור, ולהשתמש בו במסגרת מאמצי הבנייה של קהל מצביעים חדש למפלגתו. וכגודל התסכול, מידת הזעם. דברי ראש הממשלה זכו לכינויי גנאי מפי פוליטיקאים ואנשי תקשורת חרדים, שהשנון שבהם היה כנראה "הפרוטוקולים של צעירי ציון" שהופיע ביומון הליטאי "יתד נאמן".
אולם, בתוך כל המהומה, נעלם לחלוטין ההקשר שבו נאמר המשפט מעורר הסערה. מי שטרח להאזין לנאום המלא או להציץ לתמליל גילה שבנט ניסה להעלות טיעון רחב יותר ומורכב יותר. לדבריו, בעם ישראל ישנם שלושה כוחות מרכזיים, שהמערכת הפוליטית צריכה לאזן ביניהם: הכוח הלאומי (גוש הימין), הכוח ההומניסטי (גוש השמאל) והכוח הדתי – הגוש הדתי־חרדי. בנט, במידה שתהיתם, לא המציא את הרעיון. תלמידי חכמים בעלי אוזן רגישה ודאי זיהו שמדובר בשאילה ספרותית מפסקה מצוטטת מאוד של הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל שפורסמה בספרו "אורות התחיה".
הפסקה, הנפתחת במילים "שלושה כוחות מתאבקים כעת במחנינו", מתארת את המתח האידיאולוגי שקרע את העם היהודי בראשית המאה ה־20, ואשר לתחושת הרב קוק היה חריף במיוחד בארץ ישראל דאז. לשיטתו של הרב קוק, "הקודש", "האומה" ו"האנושיות" נמצאים שלושתם בליבו של כל אדם, במינונים משתנים, אך ציבורית כל אחת מהקבוצות בעם מניפה רק אחד מהדגלים הללו. כדי להביא את עם ישראל לייעודו יש ליצור חיבור בין שלושת הכוחות, ולא להניח אותם בפירודם, ורק כך הם יוכלו לאזן זה את זה באופן הראוי. בנט, יש להדגיש, מכיר היטב את הפסקה הזו באורות התחיה. בנאומים שונים בעבר הוא אף ייחס באופן מפורש את אותו הרעיון לרב קוק. אלא שלמרבה הצער דומה שראש הממשלה לא ירד לסוף דעתו של הרב, ובמידה מסוימת אף סילף את עמדתו.
הראי"ה לא קרא להשגת איזון מלאכותי בין העמדות השונות בציבור. הוא לא חתר למערכת הסכמית שבה השאיפה היא להגביל את כל אחד מהאגפים, אלא להיפך. המטרה שהציג היא החיזוק של שלושת הכוחות הללו עד שיופיעו כולם באופן מלא. הרב אף הציב מטרה ברורה לשילוב הכוחות הזה, שבנט התעלם ממנה לחלוטין, והיא החתירה אל הקודש העליון. ואכן, כשבוחנים את העשייה הפוליטית של הרב קוק, למשל בהקמת הרבנות הראשית ובהתנגדות לזכות הבחירה לנשים, ניתן לזהות את מגמתו הברורה שאיננה פשרנית ואינה חותרת לאיזונים מלאכותיים. אם ראש הממשלה מבקש להתבסס על תורתו של הרב קוק, ראוי שילמד אותה באופן מעמיק יותר ולא יאמץ רק קרעי רעיונות המשרתים אותו כרגע באופן כזה או אחר.
שלטון יחיד
לא חלפו דקות ספורות מאז הודיע יו"ר הכנסת ושר הבריאות לשעבר, ח"כ יולי אדלשטיין, על כוונתו להתמודד על הנהגת הליכוד, וכבר החל מסע ההשמצות נגדו. מרבית התוקפים ברשתות באו מקרב חוגי הפעילים תומכי נתניהו, אך אליהם נוספו כמה מחברי הכנסת של הליכוד שלא טמנו את ידם בצלחת. "חתרן היה וחתרן נשאר", כתב עליו חבר הכנסת שלמה קרעי. חברת הכנסת קטי שטרית בחרה לשגר רמז עבה: "מי שיערוק לא יוכל לחזור". בכירים נוספים בליכוד התנזרו אומנם מהטון המשמיץ אך התייצבו אף הם אוטומטית מאחורי נתניהו. וכך, למרות המעבר לספסלי האופוזיציה, חומת ההגנה המבוצרת בליכוד סביב מנהיגותו של נתניהו נראית השבוע איתנה מתמיד. גם הבכירים שבן־לילה איבדו את המעמד ואת ההטבות שהיו רגילים להן, ממשיכים לגבות את ראש הממשלה לשעבר באופן רשמי. אם אדלשטיין קיווה שהכרזתו תסדוק את החומה הזו, הוא התבדה.
למתבונן מבחוץ עובדת יציבות מנהיגותו של נתניהו נראית בלתי סבירה, אך מי שעוקב אחרי התהליכים שעוברים על הליכוד בעשור שחלף לא יכול להיות מופתע. בליכוד מתהדרים בהיותם "מפלגה דמוקרטית". נתניהו נוהג להזכיר זאת פעמים רבות, וגם התגובה שיצאה מסביבתו לאחר הודעת אדלשטיין נפתחה במילים אלו. אלא שבדמוקרטיה המפלגתית בליכוד חל כרסום ניכר בשנים האחרונות. היא כבר לא באמת מפלגה דמוקרטית.
בעשור שחלף פעלו נתניהו ואנשיו ליצור דה־לגיטימציה לכל ניסיון לערער על מנהיגותו, במפלגה ומחוצה לה. כל ניסיון לגיטימי לאתגר את מנהיגותו זכה לכינוי "פוטש", וכל תוכנית להחלפתו תויגה כמהלך לא לגיטימי ולא דמוקרטי, בבחינת "א־לוהים לשלטון בחרתנו". כתוצאה מכך, בכירים ששאפו גבוה נאלצו לנטוש את המפלגה בזה אחר זה. העובדה שתחת צילו הרחב של נתניהו לא נותר כיום איש המסוגל לאתגר ממשית את מנהיגותו – אינה מקרית. נתניהו פעל לרסק כל ניסיון לייצר לו אלטרנטיבה מנהיגותית. הימים שבהם ההתמודדות על הנהגת הליכוד הייתה ההצגה הטובה בעיר חלפו מזמן.
אם בליכוד בכל זאת רוצים להמשיך ולהתהדר בדמוקרטיות של מפלגתם, המצב חייב להשתנות. אי אפשר לדבר על מפלגה עממית ודמוקרטית, ובה בעת לקדש את מנהיגותו של אדם אחד ויחיד. תרבות הצהרות הנאמנות שהשתלטה על הליכוד אינה מוסיפה כבוד למפלגה ולא מסייעת כהוא זה לחיזוק כוחה ולשובה לשלטון באחד הימים.
