מלחמת אזרחים קשה מתחוללת בימים אלה באתיופיה. בחבל טיגראי שבצפון המדינה פרץ לפני כשנה מרד נגד השלטון המרכזי. כוחות הממשלה, שבראשה עומד אבי אחמד (זוכה פרס נובל לשלום לשנת 2019, כהוקרה על הפיוס שרקם עם אריתריאה השכנה; עוד בחירה זריזה מדי של הוועדה המופלאה הזו), לא רק נלחמים בלי רחמים במורדים עצמם, אלא גם רוצחים ללא אבחנה אלפי אזרחים תמימים. אל דאגה, גם המורדים לא מתנזרים ממעשי טבח, אבל הממשלה נוקטת עוד פשע מלחמה: היא מטילה מצור על כל חבל טיגראי, מונעת אספקה של מזון ומוצרים חיוניים אחרים, ומרעיבה למעשה את אזרחיה שלה.
השבועון "אקונומיסט" דיווח השבוע שמתוך 6 מיליון תושבי האזור, ליותר מ־5 מיליון אין מספיק אוכל, וכ־400 אלף סובלים מרעב "קטסטרופלי". הממשלה גם מונעת כמעט לחלוטין העברת דלק ותרופות לחבל הנצור.
התעלמות התקשורת הישראלית מהסיפור מקוממת, לא רק בגלל המשמעויות ההומניטריות שלו אלא גם משום שיש לו "נקודה יהודית" ברורה, למעשה שתיים. מצד אחד, בחבל טיגראי חיים בני פלאשמורה, שממשלת ישראל הכירה בהם מזמן כזכאי עלייה בתנאי שיעברו גיור לחומרה. מצד שני, הנשק שבו משתמש הצבא האתיופי סופק במשך השנים על ידי שלוש מדינות עיקריות: גרמניה, צרפת וישראל. כלומר, ייתכן מאוד שנשק ישראלי משמש לפגיעה באנשים שישראל מכירה בהם כזכאי עלייה.
סיפור בני הפלאשמורה סבוך ומורכב כשלעצמו, ובמשך עשרות שנים מתנהל ויכוח אם הם ראויים לעלות לישראל. מדובר בקבוצה שהתנצרה לפני כמה דורות, מטעמי נוחות. כשהחלה העלייה לישראל נזכרו פתאום בני הפלאשמורה ברקע היהודי שלהם, וטענו שמכיוון שגם אחרי התנצרותם לא התקיימה בקרבם התבוללות, הם זכאים לעלות.
בעניין הזה נוצרו קואליציות משונות: אנשי "ביתא ישראל" – עדה ששמרה על יהדותה גם בתקופות הקשות – ובמיוחד הקייסים שלהם, התנגדו מאוד לעליית בני הפלאשמורה, ואלה האחרונים אכן הושארו באתיופיה בזמן מבצע שלמה ב־1991. גם רבים מאנשי ממסד הקליטה בישראל אמרו כי אינם מבינים מדוע צריך להביא ארצה צאצאי מתנצרים. מנגד, לא מעט רבנים אורתודוקסים דווקא אימצו אל ליבם את הקבוצה. הסיבה: לפי ההלכה "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא"; גם מי שהמיר את דתו נחשב עדיין יהודי, ואם לא חלה התבוללות בקרב צאצאיו, גם הם יהודים מבחינה הלכתית.
יתר על כן: בני הפלאשמורה היו מוכנים לכל "גזרה" דתית שיטיל עליהם הממסד בארץ, ובלבד שתתאפשר עלייתם. הם קיבלו בהכנעה ובצייתנות את כל דרישותיה של הרבנות, בעוד אנשי ביתא ישראל, שהתגאו בהיותם בני עדה יהודית עתיקה, התנגדו לגזרות כמו גיור לחומרא או הקזת דם כתחליף סמלי למילה. הגיעו הדברים לידי כך שכמה רבנים אמרו כי מבחינתם הפלאשמורה נחשבים יהודים יותר מביתא ישראל.
למצדדי הפלאשמורה הצטרפו גם פעילי שמאל קיצוני כאן ובארה"ב, שעבורם הייתה זו הזדמנות לנגח את ישראל על אפליה לכאורה נגד יהודים שחורים. הם התעלמו מכך שכבר בקליטת "ביתא ישראל" חרגה המדינה היהודית מהנורמה הרווחת במדינות המערב, שייבאו מאפריקה אנשים כהי עור רק כעבדים.
הרב ד"ר שרון שלום, מהאינטלקטואלים הבולטים של יהדות אתיופיה, מוסיף עוד ניואנס לסבך. שלום, שעלה לארץ כילד מחבל טיגראי, אומר שדווקא בחבל הזה רוב המתנצרים המירו את דתם רק בעשרות השנים האחרונות. כלומר, הם בוודאי אמורים להיחשב יהודים לפי ההלכה. שלום מציע אפוא שלפחות לגביהם תערוך המדינה רישום מהיר של זכאי העלייה, ותפעל להבאתם ארצה באופן מיידי כדי להצילם מהסכנה האורבת להם. לגבי שאר בני הפלאשמורה הוא מציע להקים ועדה שתקבל החלטה עקרונית אם יש להכיר בהם כיהודים או לא.
תהיה אשר תהיה העמדה בסוגיה הכוללת של הפלאשמורה, העובדה שבאתיופיה נמצאים כעת בסכנת רעב ומוות אלפי בני אדם שלפי הקריטריונים המקובלים נחשבים כזכאי עלייה, צריכה להפוך את סיפור טיגראי לנושא משמעותי בשיח הציבורי כאן, משמעותי הרבה יותר מאפס המודעות הנוכחית.
