איך כתב חנן בן־ארי? אמן על הילדים שלי. זה נכתב כשלו היו "שישה, עוד רגע שבעה", כמאמר השיר. כשביקש "לספוג במקומם ת'קליע". אבל כפי שהזכיר לנו אלעזר שטרן השבוע, הקליעים יכולים להתעופף ממערכות שונות ומכיוונים בלתי צפויים.
אז אמן עליהם כשהם בתוך מערכת שבה יש אלעזר שטרנים כאלו, שחוזרים ומוכיחים מיומנות ותנופה בהתנקמות מערכתית. בשנת 2006, בטקס חלוקת תעודות לחיילים מצטיינים בבית הנשיא, נמנע החייל חננאל דיין מללחוץ את ידו של רמטכ"ל ההתנתקות דן חלוץ. שטרן, בתפקידו כראש אכ"א, הבהיר אז היטב מה קורה למי שמוחה בגלוי נגד המערכת. הוא זימן את החייל ללשכתו, האשים אותו ברדיפת פרסום ובהסתה, ואז הדליף ליאיר לפיד את תמלול שיחות הנזיפה ואת התיק האישי של דיין. לבסוף, כנגד פיצוי בגובה 31 אלף שקלים, הסכים החייל שלא להגיש נגד שטרן קובלנה פלילית בגין המעשה הזה.
יאיר לפיד, איש רב־כוח כבר אז ואנטי־מערכתי רק לכאורה, גייס מערכת אחרת – את מערכת העיתון שבו כתב – ובטורו השתלח בחייל המצטיין. שטרן מצידו המשיך להראות מה קורה למי שחושף עצמו ומותח ביקורת שלא באופן אנונימי: הוא פנה לאגודה למען החייל בבקשה שתבטל את מלגת הלימודים לחייל המצטיין, וזו אכן בוטלה.
חננאל הקיץ מן הילדות אל המציאות שבה היה מוכן "לשמור, להציל, להושיע, ואפילו לספוג ת'קליע". לא איש כמוהו, שלא לחץ יד לרמטכ"ל, יירתע מלהיכנס במערכת. ממצב של "עומד מתבונן ביציע, צופה מהצד ומריע", הוא הפך לזה ש"עוזב הכול ומגיע". הוא תבע גם את לפיד, גם את שטרן וגם את האגודה למען החייל. מערכת המשפט ידעה "להיות שם בשבילו, לאפשר לו לשבת בסופו של יום ולדעת שהצליח, לספור ניצחונות קטנים". חננאל ניצח בכל תביעותיו ויכול היה להיות מבסוט ממערכת אחת, המערכת המשפטית, שלא ברחה.
אבל מאז 2006 הזמן טס וזה לא נתפס, והפעם שטרן מוקע בראש חוצות. השבוע הוא התגאה שגרס תלונות אנונימיות של חיילות; כן, אותו שטרן שכאמור רמז מה היה קורה להן בתוך המערכת אלמלא היו אנונימיות. איזו התנהלות מערכתית נוקמת אפשר לעולל להן. אמן על החיילות שלנו, שהבינו טוב־טוב באיזו מערכת הן נמצאות, העזו להתלונן רק אנונימית – ואיתן נגרסו לא רק תלונותיהן, אלא חיילות אחרות שהיו בסביבת פוגעים ונפגעו גם הן. נכון, תלונות אנונימיות הן כשלעצמן פתח לנקמנות, רוע, נבזות וחבלה, אבל האם מערכות שכאלו מאפשרות להתלונן באמת בלי להיפגע ולהינקם?! הסתירה המובנית בהתנהגותו של אלעזר שטרן, כפי שנגלתה השבוע, חשפה גם את המלכודת הנסגרת סביב מי שנפגעה בתוך מערכת, ונאלצת לבקש מתוכה הגנה.
כמו שהשיר צפה, לחנן בן־ארי כבר יש שבעה ילדים. וכשהוא שר עליהם בזעקה גדולה "אמן שיהיו בריאים תמיד", אני תוהה אם הוא מכיר את הסטטיסטיקה הסדומית שבה אחד מכל חמישה ילדים במדינת ישראל נפגע מינית. מערכות הרווחה נכשלו לאור עשרות שנים כישלון מתמשך שייצר את הסטטיסטיקה הזו. כיום ברור יותר מתמיד שהמערכות הללו, שבהן ההורים נאלצים להגיש בשם ילדיהם תלונה לא אנונימית, יוצרות בעצמן מלכודת עצומה. מצד אחד הצורך להתלונן ולהתריע מפני הפוגעים, ומצד שני ההתמודדות עם המערכת שמשתיקה ולא מטפלת. אז אמן על הילדים שלנו, מול מערכות האמורות להגן על שלומם בזמן שהם מגינים עלינו. אמן על הילדים שלנו, שבסופו של דבר אנחנו נדרשים להגן עליהם. ואמן על הילדים שלי.
