מלחמת עולם מתנהלת זה חודשים בנושא הכשרות. מתן כהנא, השר לשירותי דת, שנחוש למלא בנאמנות את תפקידו, לייעל ולשפר את שירותי הדת בישראל ולבצע רפורמות מתבקשות – מעורר את חמת זעמם של החרדים וחלק מהרבנים החרד"לים, שלא מוכנים בשום אופן שמישהו יזיז את הגבינה שלהם.
השר כהנא מצידו קשוב לכל ביקורת עניינית ופתוח לכל הצעה לשיפור ולשכלול של הרפורמה, אבל נראה שההתנגדות החריפה אינה קשורה לנקודה זו או אחרת, אלא לעצם היוזמה. הממד הפוליטי בולט כאן לעין: מבחינת המתנגדים לרפורמה, כל דבר שהממשלה הנוכחית תעשה הוא בבחינת גזרות אנטיוכוס; גם אם השר כהנא היה מתכוון להביא את המשיח, הם היו נעמדים על רגליהם האחוריות וצועקים "געוואלד". גם את הצד הכלכלי של המאבק על הכשרות קשה להסוות. מדובר על אינטרסים כלכליים עמוקים, הרבה מאוד כסף ואנשים רבים שמתפרנסים מהתחום, וכל אלה עלולים להיפגע. מה עוד שתחום הכשרות והג'ובים שהוא מאפשר, מהווים אבן יסוד בתחזוקה הפוליטית של המפלגות החרדיות, ובמיוחד של ש"ס. וקיימת כמובן גם השמרנות לשמה, שדוחה על הסף כל שינוי באשר הוא.
אבל את מהותה של ההתנגדות מצד חלק מהרבנים החרד"לים, חושפת דווקא טענה נכונה. השר כהנא איננו רב ואיננו פוסק הלכה, הם אומרים. הידע התורני שלו בתחום הכשרות אינו מתקרב כלל לזה של הרבנים מתנגדי היוזמה, ולכן ראוי לו לכפוף דעתו בפני דעתם. כששומעים את הטענה הזו אי אפשר שלא להודות בה, אבל גם אי אפשר שלא להיזכר שטענה זהה עלתה ממש לאחרונה גם במחלוקת מתוקשרת אחרת. זו בדיוק הייתה טענתם של בכירי משרד הבריאות ואנשי הממסד הרפואי כנגד ראש הממשלה נפתלי בנט, בנושא ניהול המאבק בגל הרביעי של הקורונה.
היינו בסרט הזה. מצד אחד אנשי המקצוע, המכירים לפניי ולפנים את תחום התמחותם, בקיאים בכל הספרות בנושא, ונאמנים למסורת המקצועית שלו. לנגד עיניהם הם רואים בעיקר את הצד המקצועי־הטכני; הוא בעיניהם חזות הכול, ועל פיו בלבד יישק דבר. אבל המומחים ואנשי המקצוע, הן ברפואה והן בהלכות כשרות, אינם מביטים בתמונה הרחבה. הם אינם רואים לנגד עיניהם היכן נמצא הציבור, מה צרכיו, למה הוא מצפה, באיזו גזרה הוא יכול לעמוד ובאיזו לא.
נפתלי בנט איננו רופא או אפידמיולוג, אך כפי שנראים הדברים כרגע, הוא הבין טוב יותר מהממסד הרפואי את התמונה הכוללת. מתן כהנא איננו תלמיד חכם או פוסק הלכה, אבל בתוך עמו הוא יושב, וכנראה מבין טוב יותר מאנשי המקצוע היכן עומד הציבור, ועד כמה נדרשת רפורמה בנושאי דת ומדינה בכלל, ובנושא הכשרות בפרט.
כמו בהרבה עניינים אקטואליים, גם בנושא מלחמת הכשרות ראוי להיזכר בפסקה הידועה של הראי"ה קוק בדבר "שלושה כוחות מתאבקים כעת במחננו" – הקודש, האומה והאנושיות. הקודש, במובן המדויק הזה, איננו חזות הכול לדברי הרב קוק. הוא רק אחד מן הכוחות באומה. הוא לא מקיף במבטו את כלל האומה כולה, אלא רואה לנגד עיניו רק את התורה. בהגדרה מדויקת לימינו, למרות שנכתבה לפני למעלה ממאה שנה, מתאר הרב את הסיעה שנאבקת כרגע נגד רפורמת הכשרות כך: "האחת, האורתודוכסית, כפי שרגילים לקרותה, הנושאת את דגל הקודש, טוענת באומץ, בקנאה ובמרירות, בעד התורה והמצווה, האמונה וכל קודש בישראל". כל כך אקטואלי. הקודש מבחינה זו – בניגוד לקודש העליון שעליו מדבר הרב בסוף הפסקה – "איננו מובן כי אם בצד הטכני והמעשי של הקודש".
עמדתם של רבנים ואנשי הלכה חשובה מאוד כשעוסקים ברפורמות בתחום הכשרות, בדיוק כפי שעמדתם של מומחי הרפואה קריטית לכל התמודדות עם מגפה. אבל ההכרעה, בשני התחומים, איננה צריכה להיות בידיהם. יש לשמוע אותם בכובד ראש, להתחשב בביקורת ובהערות שלהם במלוא הרצינות, אבל בסופו של דבר יש לחוש היכן נמצא עם ישראל ולהיות ער למצבו.
המתנגדים לרפורמות בתחומי דת ומדינה מצדיקים את עמדתם בשם הדאגה למעמדה של הרבנות הראשית לישראל. אבל דווקא מטעם זה, זקוקה הרבנות לטלטול רציני ולשורת רפורמות מקיפה. מעולם לא היה מעמדה של הרבנות בישראל נמוך, בזוי ועלוב כל כך. מעולם היא לא עוררה בציבור הרחב התנגדות, זלזול ותחושות דחייה כמו בדור הזה. אומנם יש לכך סיבות רבות, אבל גם לחוגים הדתיים והחרדיים יש חלק לא קטן באחריות למצב. הרבנות הראשית לא תוכל להמשיך להיות גילדה מקצועית; היא חייבת להיות הרבנות של כל עם ישראל.
