במשך קרוב לשעה דיברה ג'ורדנה קוטלר בפני משתתפי סמינר העיתונאים שנערך בקיץ האחרון בבניין היפה של פייסבוק ישראל בשדרות רוטשילד בתל־אביב. הרצאתה של קוטלר, העומדת בראש תחום המדיניות של פייסבוק כאן בארץ, עסקה ב"מדיניות וכללי הקהילה" – אותו מושג מסתורי וחמקמק שבו משתמשת הרשת החברתית כדי לקבוע איזה תוכן מותר לפרסם אצלה ואיזה אסור, מי ייחסם ומי ישתחרר.
לאורך ההרצאה היה ברור שהמטרה המרכזית של הדוברת היא להראות שפייסבוק עושה מעל ומעבר כדי לדאוג שהפיד שלכם יהיה נקי ככל האפשר. בלי תרמיות, בלי תמונות לא ראויות, וכמובן בלי טקסטים ש"מנוגדים לכללי הקהילה". בין השאר סיפרה קוטלר שרק אחוזים בודדים מהמקרים של הסרת פוסטים מהרשת, נובעים מתלונות של הציבור; למעלה מ־90 אחוז מהמחיקות מתבצעות באופן אוטומטי על ידי האלגוריתם של פייסבוק, ולרוב הדבר נעשה עוד לפני שמישהו הספיק בכלל לראות מה היה שם.
המאמץ להוכיח שפייסבוק פועלת נמרצות למניעת פרסומים שנתפסים כבעייתיים בעיני קהלים מסוימים, מעיד מה מטריד את ראשי החברה, לפחות ברמה ההצהרתית. אם שמים לב למה שלא נאמר, אפשר גם ללמוד מה לא מפריע להם. במהלך ההרצאה הארוכה לא נשמעה כל התייחסות מצד קוטלר לטענות שלפיהן פייסבוק חוסמת ומשתיקה פעילים פוליטיים, ויש מי שיאמר – בעיקר מהצד הימני של המפה. חשיבות השמירה על חופש הביטוי לא הוזכרה שם ולו במילה.
שאלת האחריות של פייסבוק לחומר המתפרסם במרחביה כבר הפכה לסוגיה חוקית שנידונה גם בישראל. שר התקשורת יועז הנדל הודיע השבוע כי בכוונתו להקים ועדה שתבחן את האפשרות להטיל על פייסבוק אחריות משפטית לפוסטים המועלים בה, וכן לחייב אותה בשקיפות בכל הנוגע למדיניות הצנזור והחסימה שלה. הצהרת הכוונות של הנדל נשמעת יפה מאוד, אבל האמת היא שאלו שתי דרישות סותרות ומנוגדות לחלוטין. אם מטילים על פייסבוק אחריות משפטית לכל טקסט שמופיע בפלטפורמות שבבעלותה (ואלה כוללות גם את וואטסאפ ואינסטגרם), אזי כמו כל כלי תקשורת אחר, לא יהיה לה מנוס מלערוך סינון מסיבי של טקסטים.
יתרה מכך: בניגוד למערכות החדשות, אי אפשר לצפות שפייסבוק תגן באופן אקטיבי על חופש הביטוי של הכותבים, ותפעיל מערך ייעוץ משפטי לבדיקת כל טקסט שעלול לעורר בעיות, כפי שנעשה במערכות תקשורת. אם יש ספק אין ספק, יאמרו לעצמם בפייסבוק, ותמיד עדיף למחוק ולצנזר. וכמו כל גופי התקשורת, גם אותה לא ניתן לחייב בשקיפות מול הצרכנים. אין בארץ או בעולם גוף תקשורת שקוף; ישיבות המערכת הן עניינן הפנימי של כל חברת חדשות או הנהלת ערוץ, וכך גם ההחלטות אילו מאמרים יפורסמו או לא, ואפילו מדיניות מחיקת הטוקבקים. יש כלי תקשורת הגונים יותר ויש פחות, אבל שקיפות לא קיימת.
אי אפשר לאחוז את המקל משני קצותיו. או שפייסבוק היא גוף תקשורת בעל אחריות משפטית, ועל כן היא יכולה לצנזר כאוות נפשה ואין לחייב אותה בשקיפות; או שהיא במה ציבורית – גם אם בבעלות גוף פרטי – וככזו היא צריכה אומנם לנהוג בשקיפות ולאפשר חופש ביטוי נרחב, אך אין להשית עליה אחריות משפטית.
כשמבינים שאלו הן שתי האופציות, ברור על איזה צד בנדנדה הזו צריך להיות מונח המשקל. שנאה, רוע ואלימות היו ויהיו גם בלעדי הרשת החברתית. כך גם שקרים ומניפולציות. יכולים וצריכים להיות קווים אדומים שקשורים לאלימות קשה ולמיניות בוטה, אולם אלו יישארו בקצוות. פייסבוק לא צריכה להיות משטרת המחשבות והרעיונות, וגם לא נושאת הדגל המוסרי. היא תמונת מראה של הציבור שכותב בה וקורא אותה, גם אם היא לעיתים מגדילה את נקודות הכיעור שעל פניו.
הביקורת המרכזית על פייסבוק צריכה לשנות כיוון לחלוטין, ולהתמקד בכל הקשור לחופש הביטוי. מצב שבו אנשים קמים בוקר אחד ומגלים שמישהו החליט שהם כבר לא ראויים לבוא בקהל, ואין להם שום דרך לדעת אפילו על מה ולמה – הוא בלתי נתפס. לא מדובר על פושעים שהורשעו בעבירה כלשהי, אלא על אנשים שמחזיקים בדעות הלא נכונות, אליבא דצוקרברג וחבריו בעמק הסיליקון.
פייסבוק היא גוף ששולט כיום ביכולת הביטוי של מיליוני אנשים בארץ ושל מיליארדים בכל רחבי העולם. כשזו תמונת המצב, צריך פחות לחשוש מהנזק שעלול להתחולל בגלל פוסטים כאלה ואחרים שהתפרסמו בה, והרבה יותר מהכוח שלה להשתיק אנשים ותפיסות.
