לכבוד השופט אריה רומנוב,
אחר דרישת שלומו הטוב בכבוד ובידידות.
הנידון: פסק הדין בעניין זכות התפילה של יהודים בהר הבית.
מאחר שאני עומד בעין הדיון, ומאחר שאינני עורך דין, אני רוצה לפנות אל כבודו כאריה אל אריה בדברים היוצאים מן הלב בתקווה שגם ייכנסו אל הלב. ראשית אקדים ואומר כי כאדם מאמין ואיש תורה יש לי קושי הלכתי ומצפוני לפנות לערכאות המתנהלות לפי חוקים ופסיקות של מערכת אנושית חילונית תוך התעלמות מהחוק והמוסר הא־לוהי של מקור החיים, השופט כל הארץ. אומנם יש גם ערך בצדק אנושי, ובלבד שיהיה בו לפחות צדק אנושי, ולא עוולה או עיוות. מראש אודה שאני סקפטי מאוד לגבי היכולת לזכות בדין צדק במערכת המשפט החילונית בישראל. יחד עם זאת, מתוך כבוד לכל אדם, אמרתי לנסות לבקש מעט צדק.
שנית אציין כי עיקר האכזבה שלי הוא במקום שהמערכת איננה מכבדת את עקרונותיה שלה, עקרונות החירות והשוויון, עקרונות חופש הביטוי והפולחן ועקרונות מגילת זכויות האדם ומגילת העצמאות. אם הפסיקה מגיעה בסופו של דבר למצב שבו העיקרון השולט בהר הבית הוא כל דאלים גבר, אין דמוקרטיה, אין זכויות אדם, יש רק כניעה לחליפות האסלאמית ואימוץ דרישות התוקפן.
התמונה שכבוד השופט מספק משמעותה שהקורבן והמאוים הוא גם האשם. לפתוח תיק פלילי לאזרח נורמטיבי במדינת ישראל בעוון תפילה במקום הקדוש ביותר לעם ישראל, בלב ליבה של ירושלים הריבונית, זהו מעשה שדגל שחור גדול מתנוסס מעליו ואמור לקומם כל בר דעת משפטית ומצפונית. התהפכו היוצרות לגמרי. במקום שבית המשפט יורה למשטרה לעשות את תפקידה, לאבטח את אזרחיה ולאפשר להם חופש פולחן, דת ומצפון מלא במקום הקדוש להם, ולהרחיק כל תוקפן המאיים על שלום האזרחים ההגונים – בית המשפט מאמץ גישה שעל פיה התוקפן הוא מקור הסמכות המוסרית, ומי שעובר על כלליו הוא פושע, כיוון שהוא עלול לגרום לתוקפן להתרגז.
ואם הוא יתרגז – זה מסוכן. ממילא כל דרישותיו הופכות לקדושות ומקבלות גושפנקה משפטית ומשטרתית. ואילו הקורבן שמבקש לשמר ולו במעט את זכויותיו הבסיסיות המוקנות לו בחוק ובפסיקה, בצדק, בהלכה, במגילת העצמאות ובמגילת זכויות האדם – הופך להיות פושע פלילי שנרדף בדין, כיוון שעלול הוא להרגיז את התוקפן. זה מזעזע ואמור להרעיד את אמות הספים של מערכת המשפט ושל כל אדם הגון.
למה הדבר דומה? לאישה מוכה שבעלה מאיים עליה יום־יום שלא תעז לדבר עם אמה או אביה, אחרת תספוג ממנו מכות. האישה, בלית ברירה, פונה למשטרה לבקש הגנה, אבל להפתעתה המשטרה מזהירה אותה: בעלך הוא חמום מוח ומסוכן וההמלצה שלנו היא להימנע מלהכעיס אותו. אחרת הוא עלול להכות אותך וגם את משפחתך.
יום אחד המצלמות שבבית קלטו אותה משוחחת בסתר עם אביה בטלפון. קצין משטרה הוזעק לביתה והורה לה להתלוות עמו לחקירה. "את מעוכבת וייפתח כנגדך הליך פלילי, כולל הרחקה בלא משפט מביתך, כיוון שדיברת עם אביך וזו פעילות שעלולה להביא את בעלך המכה לזעם בלתי נשלט שמי יודע מה יהיה באחריתו. ויתרה מזאת, עברת על הנחיות המשטרה. לכן את עבריינית ולא תורשי לשוב הביתה".
האישה במר ליבה פונה לבקש סעד מבית המשפט. אומנם בבית המשפט השלום היא פוגשת בשופטת אנושית שרואה את כאבה ומציעה לצמצם ככל האפשר את הפגיעה באישה, שבסך הכול ביקשה לשוחח עם אבא שלה ודווקא עשתה זאת די בצנעה. האישה מזכירה שלשוחח עם אבא זו זכות בסיסית ולא פשע ואפילו מראה בסרט הצילום שעשתה זאת די בשקט כדי שבעלה המכה לא יכעס. ואכן, השופטת ממליצה לצמצם בארבעה ימים את הרחקת האישה מביתה.
או אז שומע זאת הבעל המכה ומאיים שבית המשפט ישלם ביוקר על קיצור ההרחקה. משכך מזדרזת המשטרה להגיש ערעור שטוען שהאישה היא עבריינית ומסוכנת לציבור ושהיא עוד עלולה להביא את בעלה להתפרע. לכן חובה לעכב את האישה ולאסור עליה באופן סופי להתקשר לאביה, אפילו לא בשקט.
והנמשל מובן למבינים. מתברר שהאישה כבר לא תשוב לבית המשפט הזה. לכל היותר תבקש ללכת בפעם הבאה לדין תורה בבית דין רבני. בזאת תם האמון שלה במערכת המשפט ובמשטרה.
בברכה,
אריה נתנאל ליפו
