ההודעה של שר המשפטים גדעון סער על הקמת "הוועדה להתאמת המשפט לאתגרי החדשנות והאצת הטכנולוגיה" והוועדה לבדיקת פייסבוק שהקים שר התקשורת יועז הנדל, מצטרפות אל השיח המתקיים, לא רק בישראל, אלא בעולם המערבי כולו בנוגע לתקינה ורגולציה סביב הרשתות החברתיות.
בעוד שמהצד נראה שהנושא סבוך ומורכב, חשוב לזכור שענפים וקטגוריות שלמים שצמחו במהרה, ללא פיקוח ורגולציה מספקים, הוא לא משהו שמייחד את הסקטור הטכנולוגי. הרי בדרך כלל הרגולטור מפגר מספר שנים אחר המציאות בשטח – יש בכך חסרונות והם די ברורים, אך גם יש בכך גם יתרונות, כמו היכולת לצמוח ללא חסמים שמצמצמים את חופש הפעולה כאשר העסק עדיין קטן ולא נפגע כלכלית בשנים בהן הוא עדיין נמצא בסיכון קיומי כזה או אחר.
למשל, בתחילת שנות ה-2000 נכנסו לישראל מוצרי המדדים, בהתחלה בדמות תעודות הסל שהפכו פופולריות. עוד לפני שהרגולטור התעטש, ענף המדדים בישראל כבר ניהל עשרות מיליארדי שקלים, כולל בתוך קרנות הפנסיה של הציבור. תקינה ייעודית לא הייתה קיימת באותה תקופה, היא התרחשה רק לפני מספר שנים, אחרי הידברות ארוכה בין רשות שוק ההון לבין היצרנים, אבל שימוש חכם בכלים שכן היו אז בידי הרגולטור, בצרוף ההידברות והאחריות שגילו מרבית היצרנים הביאה לכך שהציבור נהנה מהיתרונות, שכללו הפחתה משמעותית של דמי הניהול ומגוון רחב של מוצרים פיננסים, היצרנים נכנסו לתוך ההסדרה הרגולטורית מתוך איתנות פיננסית (אף על פי שבוצעו מספר מיזוגים לאורך השנים) והרגולטור הצליח להכיל את האירוע באופן המיטבי.
כעת, כאשר כולם מבינים שהגיעה העת להחיל תקנות ברורות על הרשתות החברתיות ולהסדיר את התחום, נראה שהאתגר הגדול ביותר הוא לפשט את הדברים ולייצר שיח של מהות ולא שיח טכנולוגי – כזה שגם הציבור יוכל להבין ושייצר שקיפות סביב הדיונים וקבלת ההחלטות. אחת השיטות שבאמצעותן תוכלנה הרשתות החברתיות למרוח את תקופת ההידברות שתעסוק בתקינה הנדרשת, היא באמצעות סרבול תהליכי העבודה ויצירת שיח טכנולוגי קלאסי, כמו הדיון בנושא האלגוריתם שפייסבוק (וכנראה גם שאר הרשתות) לא מעוניינת לחשוף.
בהקשר הזה, נראה שהרשתות החברתיות הכניסו לעצמן גול עצמי די משמעותי בשנים האחרונות. הרי השאלה שהראשונה שצריכה להישאל היא האם רשת חברתית היא עיתונות או פלטפורמה. כלומר, האם רשת חברתית היא כמו כביש ותפקידה של הרשת החברתית הוא רק לייצר תשתית טובה , לאפשר לכל רכב להגיע ולנסוע, או שתפקידה הוא גם לפקח, להגביל ולהתערב. האם היא אחראית על התאונות? או שזה כבר באחראיות הנהג והמדינה?
אם הרשת החברתית היא רק פלטפורמה, כלומר, רק כביש, הרי היא יכולה לבוא אל הרגולטור ולהעביר אליו את האחריות. פייסבוק למשל תוכל לדרוש מהרגולטור להגדיר מהי הסתה, מהי גזענות, מהו שימוש לא סביר (כמו בוטים שמטרתם להטות תוצאות בחירות) ומה הסנקציות שעליה להטיל. במקרה כזה פייסבוק היא הכביש ועל הרגולטור מוטלת החובה להציב את שוטרי התנועה. זו גם תהיה התוצאה הטובה ביותר שיכולה לצאת עבור הרשתות החברתיות מכל וועדה שתעסוק בנושא – לכל רשת חברתית יש את הכלים הטכנולוגיים הנדרשים כדי לעמוד בכללים מהסוג הזה ואם תהיה ביקורת על ענישה, אכיפה או נזק שייגרם לגולש כזה או אחר, היא שהיא תופנה כלפי הרגולטור. יחד עם זאת, נראה שהרשתות החברתיות ממש לא שם – כלומר, נראה שהן לא מעוניינות בבקרה ובשקיפות ובטח שלא בהתערבות והגדרות ברורות, אלא בשימור המצב הקיים.
אבל, בגלל אותו גול עצמי, הרשתות החברתיות נכנסות אל תוך הדיון סביב הגבלת כוחן בעמדה לא טובה. נקיטת העמדה הברורה שלהן בהגבלת חשבונות של אישים פוליטיים, דוגמת הגבלת החשבון של דונלד טראמפ שביצעה טוויטר, מבהירה מעל ומעבר לכל ספק שהרשתות החברתיות אינן מוכנות להסתפק בתפקיד הפלטפורמה, אלא מדובר בעיתונות לכל דבר. ההחלטה לאפשר תכנים מסוימים (כמו חשבון הטוויטר של דובר הטאליבן) ולאסור תכנים אחרים ללא הלימה ברורה הפכו את האלגוריתם ואת מקבלי ההחלטות ברשתות החברתיות למעין עורכי עיתון. ברמה העקרונית הכול פתוח לכל הדעות ולכל הזרמים, אבל העדר השקיפות בנוגע לאכיפה, לחסימת חשבונות ולהבלטת דעות מסוימות מקנות לרשת החברתית מעמד גוף עיתונאי לכל דבר.
מכאן העבודה של הרגולטור כבר הופכת לפשוטה יותר ועליו לאמץ את העקרונות שהוא אימץ סביב העיתונות הדיגיטלית בתוספת ההתאמות הנדרשות לרשתות החברתיות.
ההתייחסות לרשת החברתית כאל גוף מדיה מקלה מאוד על קבלת ההחלטה להטיל עליה אחריות מלאה, בגין פרסום תכנים הכוללים הסתה וגזענות – תקנה שעלולה לחשוף את הרשתות החברתיות לתביעות ענק.
אבל מכיוון שהמציאות אף פעם אינה פשוטה כל כך, זה יכול להיות רק שלב א', בהידברות שבן הרגולטור לבין הרשתות החברתיות. הסרת האחריות הישירה מהרשתות החברתיות צריכה לבוא בתמורה לכך שהרשת החברתית תגדיר את עצמה כפלטפורמה ולא כגוף עיתונאי. המדינה תגדיר את הכללים ועל הרשת החברתית תוטל החובה ליישם.
לשם כך יש להקים רגולטור ייעודי ומומחה עבור הטיפול השוטף ברשתות החברתיות. כמו שרשות שוק ההון מפקחת על שוק ההון, כך תוקם רשות ייעודית לטיפול ברשתות החברתיות.
הרשות החדשה תקפיד על יישום הכללים שהגדירה המדינה ותטפל בתלונות על חסימת חשבונות לא צודקות כביכול ועל אי חסימת חשבונות שכביכול מסיתים לאלימות או גזענות. במקביל, הרשות החדשה תדרוש מרשתות החברתיות את הגישה הנדרשת כדי לטפל באירועים של הטית דעת קהל, כמו התערבות בבחירות וכדומה (ותטיל קנסות על אי ציות ואי שיתוף פעולה).
את שיתוף הפעולה מהרשתות החברתיות הרגולטור ישיג רק על ידי מיקוד ופישוט הדיון. אם המדינה תשחק במגרש הביתי של פייסבוק ושל טוויטר היא תפסיד: הדיון יימרח, למקבלי ההחלטות לא יהיו הכלים הנדרשים כדי להבין לעומק את החומר, ממשלה תיפול, ממשלה תקום והדיון יימשך עוד ועוד ללא כל תוצאות מעשיות.
לעומת זאת, השימוש באותו גול עצמי שמבצעות הרשתות החברתיות – נקיטת העמדה הפוליטית והעדר השקיפות בדבר הסיבה לחסימת חשבונות – מאפשרות למדינה לתרגם את הדיון לשפה פשוטה יותר וברורה יותר ולהביא את הרשתות החברתיות לשחק בתוך המגרש הביתי של המדינה. ובדיוק כמו בספורט – משחק ביתי עם דעת קהל יסייעו למדינת ישראל להיות, אולי, הראשונה בעולם שמייצרת תקינה אפקטיבית עם מנוף לחץ משמעותי שיביא לתוצאה המיטבית.
