"אז רגע…" הוא אמר. "אני יודע. אבא אוהב קודם כל את עצמו ואז אותנו ואז את אמא שלנו ואז אותך?".
אאוץ'.
מה קרה פה עכשיו ולמה הילד הזה חושב שאבא שלו אוהב את גרושתו יותר ממני?
זאת היתה ארוחת ערב. אבא שלהם לא היה בבית. הילדים שלי היו אצל אבא שלהם. אז הכנתי להם ארוחת ערב ופטפטנו במטבח. הכל עוד היה טרי יחסית.
עילאי, הבן שלו המשיך ושאל- את מי אבא אוהב יותר, אותו את אחותו.
הסברתי שהכי חשוב שנאהב קודם כל את עצמנו, אבל כהורים הרבה פעמים אנחנו אוהבים את הילדים יותר ממה שאנחנו אוהבים את עצמנו.
הסברתי שאין דבר שלא נעשה עבורם, אבל למען עצמנו יש הרבה דברים שלא נטרח לעשות. סיפרתי להם שברגע שתינוק נולד, כל הלב נמס מאהבה וזה לא נגמר כל החיים.
עילאי הוא ילד שצריך להבין דברים, זה נותן לו תחושת בטחון. אז הוא עשה לעצמו סדר בראש ומכיוון שאבא שלו תמיד כיבד את אמא שלו למרות הכל, כי היא אם ילדיו – עילאי הבין שהוא עדיין אוהב אותה, כנראה יותר ממה שהוא אוהב אותי. אני חדשה בלב שלו. זה פשוט.
הייתי מאד רוצה לספר שהאני העליון המפותח שלי ידע בדיוק איך להסתדר עם הסיטואציה, אבל האמת היא… שהאני הקטן והילדותי שלי הגיע מהר יותר. "אני חושבת שאבא אוהב אותי יותר" אמרתי, ומיד הציפו אותי קולות של ביקורת עצמית (למה את תינוקת? מה אכפת לך אם יש לילד סיפור יפה בראש? למה את הורסת לו?).
ואז, סוף סוף האני הבוגרת שלי, שרצה נורא לאט, התערבה בשיחה. "כלומר", ניסיתי לרכך, "אני חושבת שאולי במקום לסדר את מי אבא אוהב יותר או פחות, עדיף לנסות לסדר את זה לפי סוגים שונים של אהבה. אולי, האהבה של הורים לילדים היא האהבה הכי חזקה שיש ואחריה יש המון סוגים של אהבה? אולי זה כמו שאנחנו אוהבים את החברים שלנו, יש כאלו שקרובים יותר ופחות".
הם שתקו רגע. שקעו במחשבות. אני ניצלתי את השקט כדי לנסות לסלוח לעצמי על השטות הזאת.
בראש שלי רצו המון מחשבות. איך מעולם לא סיפרתי לילדים שלי סיפורים כדי להקל עליהם. העדפתי את הישירות ואת ההסבר הפשוט ביותר והקרוב ביותר לאמת כפי שאני מבינה אותה. מעולם לא אמרתי להם שאבא שלהם ואני נפרדים אבל נמשיך לאהוב זה את זה תמיד. זה נראה לי לא אמין, לא יעיל ובעיקר – סתם יגרום להם לאחוז באשליות על קאמבק שלא יקרה. אמרתי את האמת- "הוא אבא שלכם ואני לנצח אודה לו על שבזכותו יש לי אתכם. הוא אבא שלכם ואנחנו תמיד נכבד אותו, אבל פעם התאים לנו לחיות ביחד והיום כבר לא, וזה לעולם לא ישתנה". והילדים שלי מעולם לא חשבו שאולי נחזור. אולי הם קיוו, אבל הם מעולם לא האמינו שזה אפשרי.
זאת אני. בריטית. ואני נשואה לאתיופי. לאיש שנוהג הפוך לחלוטין. הוא תמיד ירכך את המכות, הוא תמיד ישאיר פתח לתקווה. ואני לא יודעת מה טוב יותר.
