כשרבין נרצח, גרתי בישוב במרכז השומרון, והייתי מאותם "פרופלורים" עליהם הוא דיבר. בן לאותם חלוצים שבהם הוא ראה עול. אני זוכר היטב את הזעם והעלבון שחשנו, אנשי ההתיישבות שעל ההר. גדלנו חדורי תחושת שליחות, הרגשנו האוונגרד שרץ קדימה, הסיירת של הציונות. בכל פעם שיצאנו לאיזושהי נסיעה במרכז הארץ, באוטובוסים הצהובים שעליהם היה כתוב "החברה לפיתוח השומרון", הסתובבנו בחזה נפוח מגאווה, וראש נטול מודעות.
ואז – הבועה התפוצצה. אחרי רצח רבין זה הכה בנו, אנחנו חיים בסרט של עצמנו. הפער בין הדרך בה אנחנו, אנשי ההתיישבות, המתנחלים, תפסנו וחווינו את עצמנו, לבין הדימוי שלנו בתל אביב והאופן בו הוצגנו בתקשורת, היה פער בלתי ניתן לגישור.
אני זוכר את חוסר האונים, את הכאב, את המבוכה והשאלה מה עושים עם זה. אינני חושב היום, וגם לא חשבתי אז, שיש כאן צודקים וטועים, זה בכלל לא העניין. איננו עוסקים בשאלה מי צודק יותר – נביאי השלום או מיישבי הארץ. מה שחשוב זה הפער, הבדלי התפיסה והיעדרה המוחלט של תקשורת בלתי אמצעית בין מגזרים, אנשים וקבוצות שונות בציבור הישראלי. הפער הזה הפך עבורי ועבור רבים נוספים למנוע חיפוש, מעין גוגל כזה שמבקש למצוא וליצור חיבורים.
רצח רבין וכל רעשי המשנה שלו, מהווים עבורי נביעה בלתי פוסקת של אנרגיה ליצירת מפגשים ודיאלוגים. כי אין ברירה, כי אין לנו עם אחר. ברובד עמוק יותר, אני יודע שהדיאלוג הזה הוא לא בדיעבד, ואינו תוצאה של וויתור או פשרנות במצב שבו אין ברירה. זו אמונה גדולה שרק החיבור בין השונים בעמנו יכול ליצור את יהדות שיבת ציון השלישית. זו ידיעה, שממש כמו שנישואין בתוך המשפחה מסוכנים לגנטיקה, כך הקיבעון המחשבתי בתוך תיבת תהודה הומוגנית, מסוכן לסקרנות, ליצירתיות וליהדות.
כהמשך ישיר לכך, לפני שנתיים, קבלתי גם החלטה אישית, מקצועית, שנבטה אז, לפני למעלה מעשרים וחמש שנה. אני זוכר את הרגעים הללו שהזדעזעתי מכך שאין לי חבר תל אביבי, שכולי ירושלמי שכל חבריו הקרובים הם דתיים על הרצף. ממש עברתי על אנשי הקשר בטלפון וניסית למצוא חילוני אחד לרפואה, ופשוט לא מצאתי. אחרי כמעט עשרים שנים טובות ומוצלחות בתחום החינוך בחממה הנעימה של הציונות הדתית, החלטתי שאני רוצה לצאת. עזבתי את מקום עבודתי והצטרפתי לארגון יחד, שעוסק ביהדות ישראלית קהילתית בלתי מגזרית. הצטרפתי מתוך בעירה פנימית התובעת ממני להזיז במילימטר אחד את הקרחונים הישראליים המתרחקים זה מזה. מתוך תודעה היסטורית של פיצול הבית הראשון וחורבן הבית השני, מתוך חשש ששוב ההיסטוריה עלולה לחזור על עצמה, הצטרפתי לעשייה המבקשת להגדיל את המשותף.
רצח יצחק רבין היה קריאת השכמה, הוא חייב אותנו אז, כמו היום, לעשות משהו ברמה האישית. לעבור על רשימת אנשי הקשר ולנסות להרחיב אותה.
