קיץ ארוך וסתיו צחיח לא פגעו ביכולות ההקסמה של רמת הגולן. גם כשהיא צבועה צהוב קוצני במקום ירוק חורפי, אין לה מתחרים. יפֶה ושקט פה כמו פעם. לפנות ערב, בתל סאקי, אפשר לשמוע את המואזין הסורי ממרחק של קילומטר וחצי. הדגל הישראלי העצום שננעץ במרומי התל ביוזמת גיבורי קרבות 73', מתמסר בעדינות לרוח מזרחית קלה. מנחם אנסבכר, אחד הגיבורים, מגלה לנו שהוא רצה תורן עוד יותר גבוה, בין השאר כדי להזכיר נשכחות גם לסורים, אבל חיל האוויר הטיל וטו. מורשת הקרב הוכפפה לצורכי ביטחון ובטיחות עכשוויים, כי רמת הגולן היא עדיין אזור ספר. תשלובת גדולה של שונאי ישראל 2021 חורשת מזימות מעבר לגבול, ממתינה להזדמנות.
בכל זאת, אם הבנתי נכון, דווקא בתחום הביטחוני התושבים רגועים למדי. אי השקט בא ממקום אחר, מפתיע. התגלית המשמעותית ביותר בוועידת הגולן שמקור ראשון יזם בשבוע שעבר במדרשת חספין הייתה דאגת ראשי המתיישבים מפני מו"מ מדיני עתידי. יהודה הראל, האב המייסד, אמנם הקפיד לשמור על חיוך הראלי דקיק, אבל יורשיו בהנהגת האזור החצינו דאגה. הם מוטרדים מאוד מההספק הדמוגרפי הדל אחרי 54 שנות התיישבות, 6־25 אלף יהודים בסך הכול, לא רק בגלל השפעתו השלילית על תשומת הלב הממשלתית והתקציבים, אלא גם בגלל ההשלכות המדיניות.
למרות החלת החוק הישראלי לפני 40 שנה והתפוררות סוריה בעשור האחרון, חרדת הנסיגות אינה מרפה מהם. היא שורש תביעותיהם להגדלה מהירה ככל האפשר של מספר התושבים במקום. ליבם אומר להם שהמצב הנזיל בסוריה וסוגיית טהרן עלולים להוביל יום אחד להקרבת מפעלם על ידי מנהיגי ישראל. המבוגרים שביניהם זוכרים היטב מה קרה בעבר לשני מפעלי התיישבות אחרים כשראשי הממשלות שקלו שיקולים אסטרטגיים במקום שיקולים חלוציים. הצעירים יותר מתקשים לשכוח ששבועות ספורים לפני פרוץ הקרבות בסוריה הצהיר שר הביטחון אהוד ברק כי “שלום עם סוריה הוא לבנה מרכזית בכל הסדר אזורי יציב“. לתושבי הגולן אז היה ברור מהו מחיר השלום, ומי יתבקשו לשלם אותו. לא פלא שחלקם פוסט־טראומטיים.
"רמת הגולן ישראלית, נקודה", הכריז בשבוע שעבר בחספין ראש הממשלה הנוכחי נפתלי בנט. הוא אף טרח להעיר ש"עמדתנו בעניין רמת הגולן לא קשורה במצב בסוריה" וכי אפילו במצב שבו "העולם משנה כיוון בנוגע לסוריה, או ביחסו לאסד, אין לזה שום קשר לגולן". אלא שעצם הצורך בהכרזה כזאת מסביר את המועקה. ח"כ צביקה האוזר, לוחם גולן ותיק, ליבה אותה כשהביע בוועידה חשש כבד מפני עסקה בינלאומית בסגנון "הגולן תמורת איראן".
הנושא הטעון עלה גם בשיחה מקדימה של נציגי המתיישבים. בנט נחת בחספין שעה וחצי לפני הפתיחה הרשמית של הוועידה כדי לדבר איתם סביב שולחן ארוך, יחד עם שר המשפטים גדעון סער ומנכ"ל משרד ראש הממשלה יאיר פינס. המתיישבים אמרו אחר כך שכבר שנים רבות לא זכו לתשומת לב ממשלתית כזאת. הממשלה הקודמת הקימה את רמת טראמפ וכמובן גייסה את טראמפ עצמו למען הגולן, אבל תשתית הכבישים נותרה מוזנחת, הקליטה הסלולרית גרועה עד כדי השבתת הווייז במכונית, ורמת השירותים האזרחיים ירודה, כמקובל באזורי ספר נידחים ורחוקים מהלב.
ראש מועצת קצרין דימי אפרצב, יהודי נמרץ ונחרץ, סיפר לאורחים רמי הדרג מירושלים כי משקיעים אפשריים "רוצים לדעת שהאזור הזה לא עומד לשום מו"מ מדיני בחמש עד שבע השנים הבאות כדי שיוכלו להחזיר את ההשקעה". בנט היה מופתע. "לא ידעתי שהעניין המדיני הוא גורם מרסן בהחלטות של משקיעים", אמר. מכל צדדי השולחן הייתה הסכמה שצריך להגדיל מאוד את מספר המתיישבים ולפחות להכפיל אותם בתוך ארבע שנים. זה לא בהכרח עניין של תקציב, אלא של הסרת חסמים ממשלתיים ושל החלטה פנימית כואבת: היכן בדיוק לגדול? האם להקים שני יישובים כפריים חדשים? להרחיב את היישובים הקיימים באופן שישפיע דרמטית על האופי הקהילתי שלהם, ואולי יגרום להם יותר נזק מאשר תועלת? לרכז את עיקר מאמצי הבינוי וההתרחבות בקצרין, עיירה מתפתחת ללא ועדות קבלה?
מטבע הדברים והתפקיד, אפרצב היה בעד הרחבת קצרין. כבר בתחילת 2022 משרד הבינוי צפוי לפרסם מכרז ל־1,560 יחידות דיור חדשות בעיר, אבל אפרצב חולם על הרבה יותר. היום חיים ביישוב 7,300 נפש, ראש מועצת קצרין מתכוונן ל־30 אלף. הוא מציע במפגיע שקצרין תתרחב על חשבון שטחים סמוכים שצה"ל הפקיע לצרכיו עוד אחרי ששת הימים.
בנט לא הבטיח מאומה בנדון. "במה יעבדו האנשים?", הוא רק שאל. אפרצב הבטיח שימצא להם עבודה. עמיתו, ראש המועצה האזורית גולן חיים רוקח, חיווה דעתו שאפשר לייצר תעסוקה אם תהיה פחות רגולציה. הוא הביא כדוגמה את תחום האנרגיה הירוקה. רמת הגולן אומנם אינה ארץ שמש כמו הנגב, אך יש בה הרבה רוח. אפשר להציב המון טורבינות. הצרה היא שגם הנושא הזה רגיש פנימית. דולאן אבו־סאלח, ראש מועצת מג'דל שאמס שהשתתף אף הוא במפגש, טען ש"פרויקט הטורבינות הרסני לחקלאות שלנו, הוגשו כבר אלפי התנגדויות".
בנט וסער הקשיבו בדממה. פינס רשם במחברת. היה להם נעים יותר לשמוע את ההכרזה המקדימה של אבו־סאלח שהגולן והדרוזים הם חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. עד לפני שנים לא רבות הצהרות נאמנות שכאלו היו נדירות מאוד במג'דל שאמס. מלחמת האזרחים בסוריה, מתברר, שכנעה את המגזר הדרוזי ברמה להתרחק מדמשק ולהתקרב לירושלים. עכשיו נשאר רק לקוות שהתושבים היהודים לא יהיו קורבנות של הפסקת אש עתידית.
ראש הממשלה בנט הבטיח לכולם לשנע בהקדם לרמה את אוטובוס המנכ"לים, ובתוך שישה שבועות לקיים ישיבת ממשלה שבה תאושר תוכנית לאומית לגולן. "מטרתנו היא להכפיל את מספר המתיישבים", אמר בישיבה הסגורה. בהמשך פנה מעל הבמה למנכ"ל רשות מקרקעי ישראל, יעקב קוינט – "ינקי, שחרר". כלומר, תן לראשי המועצות לבנות כאוות נפשם ובזול.
הקהל באולם המדרשה מחא כפיים. אם יבואו יותר מתיישבים, הכבישים ישופצו סוף סוף והאינטרנט לא ייפול. יום אחד קצרין אולי תהפוך לעיר, וברמת טראמפ יגורו 300 משפחות. בוועידת הגולן בשנה הבאה נהיה קצת יותר חכמים.
שיעור בערכים
גם ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו הוזמן לוועידה. הוא התלבט, התחבט, בסוף נמסר לנו שלא יבוא. חבל. אולי היה עסוק מדי, אולי נסחף עם הטענות של אוהדיו ברשתות וביומן הערב של גלי צה"ל, כאילו עצם קיום הוועידה היא קנוניה פוליטית בינינו לממשלה החדשה, הבלתי לגיטימית. ראש מחלקת הכשרות החדש בימין, ד"ר גדי טאוב, קבע: "מקור ראשון הוא הסוכן הכי אפקטיבי של הכשרת שרץ ממשלת ההונאה הפוסט־ציונית". לדברי טאוב, מדובר ב"אובדן עוצר נשימה של דרך, זהות וערכים".
מוזר, מאוד מוזר ומבלבל. הרי אצל טאוב עצמו הערכים התהפכו קוטבית באופן עוצר נשימה. רק בעשור הקודם הוא עוד הטיף בלהט לפינוי התנחלויות אפילו שלא תמורת שלום. הוא גם נקלע למשפט דיבה עם מזכ"ל מועצת יש"ע, ובא בטענות נוקבות למתנחלים בגלל כפירתם בכשרות החלטות הממשלה. חרה לו מאוד שהם משתמשים במונח "גירוש". בריאיון לערוץ 1 הסביר שההגדרה "פינוי" הולמת יותר את אירועי קיץ 2005 מפני שהיא משרתת את הרעיון הדמוקרטי של קבלת עול מלכות הכנסת. אחר כך התיישב לכתוב ספר מוסר שלם – "המתנחלים והמאבק על נפשה של הציונות" – שבו מחה בתוקף נגד העדפתם את "שפת הגאולה" על פני שפת הדמוקרטיה. עכשיו הוא מאשים עיתון שרוב חברי המערכת שלו מתנחלים בציות יתר להכרעות הכנסת, ובעצם ממליץ שננהג בממשלה מנהג נטורי קרתא: שלא נראיין אותה, שלא נארח את נציגיה בוועידות שלנו, רק נתעב, נשתלח ונתפוצץ מכעס יום אחר יום, עד שיקרה נס ונתניהו יזכה בבחירות חמישיות ב־61 מנדטים.
מצטער, אנחנו לא בטרלול הזה. מקור ראשון לא התנהל כמו נטורי קרתא תחת ממשלות ברק, שרון או אולמרט, והוא לא יתחיל להתנהל כך דווקא תחת בנט. בניגוד לכלי תקשורת אחרים, מימין ומשמאל, נתאמץ לשמור על הפרדה צלולה בין השקפת העולם למרחב העיתונאי, בין ביקורת נוקבת לזעם הרסני. לא נכבוש את אהדתנו לגולן רק מפני שמישהו עלול להגדיר אותה כשיתוף פעולה בוגדני עם הממשלה, ובוודאי לא נחדל מהתעניינותנו העצומה בגורל ההתיישבות ביו"ש מתוך חשש הסתכסכות עם אותה ממשלה. מעשיה יקרבוה, מעשיה ירחקוה, אך ורק הם, לא נסיבות הקמתה שכבר נטחנו פה די והותר.
אם ממשלת בנט־לפיד תמשיך לעכב אישורי בנייה ביו"ש או תתנכר להסכם באביתר, היא לא תקבל פה הנחות. אם חס ושלום תיכנע ללחצים של ביידן בעניין הקונסוליה הפלסטינית בירושלים, נמרר פובליציסטית את חייה. אם לא תשליט סדר בעכו ובלוד, נציק לה עיתונאית ככל יכולתנו. גם בענייני הקורונה נבחן אותה בזכוכית מגדלת. ובכל מקרה, רובנו המכריע ישמח אם כבר בכנסת הנוכחית היא תוחלף בממשלת ימין מזוקקת יותר, בלי עבאס ובלי השמאל הקיצוני.
יולי אדלשטיין הציג השבוע את האפשרות הלא תיאורטית הזו, ומיד הותקף קשות על ידי אותם גורמים שמאשימים אותנו באובדן דרך. הטרלול הימני המתעצם הופך אפילו אסירי ציון לפוסט־ציוניים.
