אנחנו מטיילים במדבר, הרחק לפנים רצים הילדים והכלבה החדשה שלנו, היא יפה ואנרגטית, הפרווה שלה זהובה ורכה מאוד, הזנב והאוזניים מספרים את כל טווח רגשותיה ועיניה עמוקות ונבונות.
כשהם מסתובבים לחזור היא רואה אותי מרחוק וממהרת כחץ מקשת להגיע אליי. אני יורדת לגובה הריצפה לקראתה והיא שועטת בסערה ומתנפלת עליי ומצמידה את החזה שלה לגופי בחיבוק סוער. גוף אל גוף, לב אל לב, והיא מתנשפת לתוך פניי בליקוק חם.
התנופה בה היא מתנגשת בגופי והתחושה החזקה כל כך של נוכחותה החיה מעתיקים את נשימתי, בתנופה אחת זהובה וסוערת היא מעיפה ממני את הפוסט טראומה. אני מקבלת ממנה תחושה מטורפת של נוכחות: הגוף שלי לנוכח עוצמת החיות שלה, לא הרגשתי את זה מאז שילדתי את הילדים, אני חושבת. זה החיים בעצמם.
היא והים. היא והרוח. היא והעצים- חזקים יותר מכל טיפול או דיבור. הטראומה שקרתה בגוף עוד מקננת בו ודרכם אני מתקרבת אל הגוף שלי, יותר מכל מה שהפחד שבתוכי מסוגל לחוות מול כל קירבה אנושית, יותר מכל המילים.
הכלבה הזאת, סערת אהבה. שום חשש מנטישה לא מתגנב לתוך החיבוק בנינו. זה הדבר בעצמו.
'למי שייך הגוף שלי?' זו זירת המאבק הפנימי שלי. השאלה האבסורדית הזאת מקפלת בתוכה את החוויה שלי כילדה שנפגעה לאורך שנות הילדות – הגוף שלי נגנב ממני והיה ברשותו של מישהו אחר. וגם אחרי כל השנים האלו השאלה הזו חיה בתוכי. האם צללי העבר עדיין אורבים לי בכל פינה או שאולי אוכל להתחיל לכונן מערכת יחסים חדשה עם הגוף המעונה הזה? ליהנות איתו וממנו. לחוש משהו. לפעול.
פעמיים בשבוע אני נוסעת לסטודיו ליד הבית להתאמן אימוני כוח. בתחילת כל אימון אני מוצפת בטריגרים שאין לי מפלט מהם. התנוחות, המיקוד בתנועות, חיפוי העץ על הקירות ואפילו הריח בסטודיו הם כולם טריגר עבורי. כל הזמן מאבק התודעה הפנימי קורא לי להישאר נוכחת כאן ועכשיו: למתוח את הגב לקראת הדד-ליפט (הרמת משקולות מהרצפה לגובה המותניים), להתמקד ביישור הזרועות לבנצ'פרס (דחיפת המשקולות בשכיבה כלפי מעלה) ולנשום נכון בסקוואט (ירידה עם המשקולות על הגב מעמידה לכריעה). המאמצים מתגמלים ומשמחים כשאני מתקדמת כל פעם עוד 2.5 קילו לאתגר הבא. האימונים האלו הם לימוד מופלא על הגוף הרוח והנפש שלנו – מה שנדמה כבלתי מושג בהתחלה נהיה אפשרי ומושג, ובהמשך גם מוכר וקל.
אני בלמידה עמוקה וחדשה של התחושות: טעמו של המזון, מגעה של נכדתי התינוקת על עורי, ערסול גלי הים מעלה ומטה, ונשימותיה החמות של כדור הפרווה הזהוב והנובח שלי על פניי. הגוף שלי, לומד להתאחד איתי ואני מתקרבת אליו. לומדת לסמוך ולהישען על עוצמתו, יופיו וייחודו. הגוף שלי מתחיל להיות מוכר לי, שייך לי ואהוב עליי. עוד ארוכה הדרך אבל מצאתי את תחילת השביל.
