במקום להנציח את הוויכוח, יש להתחייב כלפי העתיד

הדרך לזכרון הרצח רצופה באלימות

יום השנה לרצח רבין צויין אתמול (ב'), ונדמה שהרבה לא נותר מהיום הזה ומשמעותו, מלבד ההתקוטטות הקבועה בין המחנות הפוליטיים: מי אשם יותר – הימין באחריות לרצח, או השמאל באחריות להסתה גורפת כנגד הימין על אחריותו לרצח? האמת, זה די עלבון לאינטלגנציה של כולנו שאחרי 26 שנה אי אפשר להסכים על כמה עובדות בסיסיות, גם אלה שאינן נוחות לכל מחנה.

כן, להשקפת העולם של הימין לא יקרה כלום אם יודה שאכן היתה ברחוב הישראלי אווירה של הסתה אישית קשה נגד רבין. הביקורת החריפה על הסכמי אוסלו בוודאי שהיתה ביקורת פוליטית לגיטימית (אני עצמי הייתי שותף לה, ועדיין שותף לה גם היום); אבל הפוסטרים שהכתירו את רבין בכאפייה או במדי אס.אס, או שכינו אותו בתואר המחמיא "בוגד", לא היו לגיטימיים. וגם אם סוכן השב"כ אבישי רביב אחראי לחלקם, הציבור שנכח בהפגנה בכיכר ציון, או במקומות אחרים שבהם חולקו ונתלו כרזות מהסוג הזה, לא מחה נגדם בזעם כפי שהיה ראוי שיקרה. מכאן משמע, שלפחות עבור חלק מהציבור המוחה הכרזות האלה נחשבו לגיטימיות.

ההוכחה המוחצת ביותר לאחריות הימין בכלל, והימין הדתי בפרט, לאווירת ההסתה נגד רבין היא העובדה שארבעה ימים אחרי הרצח התקיים כנס חשבון נפש מיוחד, משותף לתנועת מימד ולמועצת יש"ע, באולם בית אגרון בירושלים. הייתי שם, ואני זוכר היטב איך גם דוברי הימין הדתי – אנשים כמו ישראל הראל, חנן פורת ורבים אחרים – הודו בכנות ובעצב בתרומת מחנה הימין הדתי לאווירה שכנראה גרמה ליגאל עמיר לחשוב שהרצח ייחשב לו כפעולה רצויה. הרי אם לא היתה להם תחושת אחריות, לא היו מקיימים "כנס חשבון נפש".

מנגד, גם להשקפת העולם של השמאל לא יקרה כלום אם יודה שאף אחד מאנשי הציבור שלו גילה מספיק אחריות בבלימת ביטויי ההסתה ולא האמין שהביטויים האלה יביאו לרצח. ואף אחד מהם לא רצה ברצח. הרי אם רצו ברצח, גם אז לא היו מקיימים בעקבותיו "כנס חשבון נפש". להשקפת העולם היסודית של השמאל גם לא יקרה כלום אם יודה שעוד לפני הרצח, וגם הרבה אחריו, נשמעו משמאל ביטויים קשים שהדעת אינה סובלת כלפי כלל מפעל ההתנחלות, וכלפי רבנים ואנשי ציבור ספציפיים שהיו שותפים לו. ביטויים שאף הייתה בהם פסילה אישית גורפת, מעבר למחלוקת לגיטימית, של מחנה הימין ומפעל ההתנחלויות, ואף תיאורו לעיתים קרובות בזיקה ישירה או עקיפה לתנועה הנאצית.

נכון שאלימות פיזית הייתה בעשורים האחרונים רק מימין (מה שלא נכון לגבי כלל ההיסטוריה הציונית: ע"ע רצח דה-האן, הסזון, פלוגות הפועל, ואלטלנה), מה שאולי מחייב את הימין להיות זהיר יותר בביטויי ההסתה. אבל ביטויי הסתה כשלעצמם שייכים, למרבה הצער, לכל המחנות. יום השנה לרצח רבין הוא הזדמנות להתחייב שלא להשתמש בהם בעתיד, במקום להנציח את הוויכוח מי השתמש בהם בעבר.

במקום שיש חילול השם

השבוע התברר שהרב אליעזר ברלנד ואנשיו אשמים לא רק בעבירות מן השנים האחרונות, כפי שהורשעו בבתי המשפט בעשור האחרון, אלא חשודים גם בעבירות זוועתיות מן העבר. השבוע נעצרו שלושה מהם בחשד למעורבות ברצח של שני אנשים: הנער ניסים שטרית, שנעלם ב-1986 וגופתו לא נמצאה עד היום, ונהג המונית אבי אדרי, שגופתו נמצאה ב-1990 ביער רמות, ועליה סימני התעללות קשים. החשד הוא שאנשי ברלנד פעלו כמין משמרת צניעות אלימה במיוחד, שלא היססו גם לרצוח אנשים שהתנהגותם המינית לא נראתה בעיניהם.

צריך כמובן להדגיש: בשלב זה, מדובר בחשדות בלבד, ועדיין לא התפרסמו ראיות הקושרות את השלושה למעשי הרצח. אבל חברים לשעבר בכת של ברלנד כבר הודו שהחשדות אינם מפתיעים אותם, ובכת אכן התרחשו מעשים זוועתיים. מכל מה שידוע על כת ברלנד, הדברים אכן אינם מפתיעים. ומה שמקומם לא פחות במקרה הזה הוא שהממסד הדתי, שיודע לזעוק שבר ולקרוא להחרמת כל מסעדה שאיננה שומרת על כללי הכשרות, נאלם דום במקרה של כת מסוכנת כמו זו. אין קריאה גורפת, כפי שהיה ראוי שתהיה נוכח חומרת המעשים והחשדות, להחרים אותו ואת אנשי הכת שלו, ולנדות אותם מכל קהילה דתית נורמטיבית. היוצאים למלחמות קודש על ערכי השבת והכשרות לא סבורים, משום מה, שההתעללות בבני אדם המיוחסת לברלנד כבר בתיקים שבהם הורשע, שלא לדבר כאמור על החשדות החדשים, מצדיקה מלחמת קודש נגדו ונגד אנשיו.

חקירת המשטרה בתיקים של שטרית ואדרי נתקעה כבר לפני שנים רבות, ולא חודשה אלא לפני כשנתיים, כאשר בתחקיר עיתונאי סיפר אחד מאנשי ברלנד כי אנשי הכת הם שרצחו את השניים. העובדה שהמשטרה לא הגיעה לחסיד הזה בעצמה היא עוד עדות לחידלון המזעזע של הארגון הזה, שכנראה אין מנוס מליצור לו כללי אתחול נורמטיבי מחדש, בהינתן הניוון שפשה כמעט בכל שדרותיו.

ים השיבולים של בית שאן

בשבוע שעבר הלך לעולמו יצחק קינן, לשעבר ראש מועצת בית שאן. אבל את פרסומו העיקרי לא קנה קינן בתפקיד הציבורי הזה, אלא בשני שירים שכתב כפזמונאי, "ים השיבולים" ו"עמק שלי"; שירים שהפכו לשירי הדגל של להקת הגבעטרון, המורכבת מזמרים בני הקיבוצים מעמק יזרעאל, הסמוך לבית שאן.

יצחק קינן נולד במרוקו כיצחק ועקנין. הוא עלה לארץ במסגרת עליית הנוער, למד בקיבוץ תל יצחק, התגייס לנח"ל, והשתתף כלוחם במלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור. את "ים השיבולים" כתב במקור ללהקת הזמר של בית שאן, ורק מאוחר יותר ביקשו גם חברי הגבעטרון לבצע את השיר. כשנשאל פעם קינן על החלפת שם משפחתו, הוא אמר: "כשהגעתי לארץ, רציתי למחוק כל זכר למרוקאיות שלי. רציתי להיות ישראלי, וזה התבטא גם בשירים שכתבתי. הרבה שנים שאלו אותי למה שיניתי את שם המשפחה, ואם אני מתבייש במוצא שלי. אז לא, אני לא מתבייש; פשוט שאפתי להתחלה חדשה".

בימים שבהם שוב מתרחשים, וגם מלובים במכוון, עימותים בין קיבוצי עמק יזרעאל לתושבי בית שאן; בימים שבהם שסעים ועימותים פוליטיים מתפרשים כעימותים בין ישראל הראשונה והשנייה, ובין "ההגמוניה" ל"עם"; בימים שבהם מזרחיים שעברתו את שמם נחשבים כ"משתכנזים" ו"בוגדים בזהותם" – כדאי לזכור גם את האופציה הטבעית והפשוטה שהציע קינן. אכן, אין צורך להחליף את שם המשפחה כדי להרגיש ישראלי. אבל היעד עצמו, להיות ישראלים, ולאו דווקא אשכנזים, מזרחיים, מרוקאים או רומנים ראוי שיעמוד לנגד עינינו.