זה הרבה יותר אכזרי מ'משחקי הרעב'", הגיב בן העשר כשתיארתי באוזניו את הקונספט של "משחק הדיונון", הסדרה הקוריאנית ששברה את כל שיאי הצפייה של נטפליקס, העוסקת ב־456 אנשים שמשחקים בשורה של משחקי ילדים שבהם מי שנפסל נורה למוות. וכששאלתי מדוע, הוא ניסח את מה שבעיניי הוא לב הסדרה הנוראה הזו: "כי זה אפילו לא תלוי במאמץ או בכישרון שלך, משחקי ילדים הם הרבה פעמים רק עניין של מזל".
זו לא סדרה נעימה או מומלצת. חוויית הצפייה הייתה כמו ברשימת שינדלר: רוע שדוחה ומרתיע עד בחילה, ובד בבד מושך לנסות להבין מהיכן הוא הגיע, איזה כוח יש בו שנגע בליבותיהם של מאות מליוני צופים. בלב ולב צפיתי בה, בדילוגים, עוקב במהירות כפולה אחר רף הבנאליות של הרוע שהולך ועולה עם כל אחד מבין חמשת המשחקים העומדים בפני המתמודדים:
במשחק הראשון, "דג מלוח", השחקן תלוי בסופו של דבר בעיקר בעצמו. אם ירוץ מספיק מהר ויזכור לקפוא במקומו בזמן, הוא יהיה בסדר. במשחק השני, שבו יש לנקוב חורים בעוגיות דבש קשות עד שמצליחים להוציא את הצורה החרוטה בהן, כבר יש חשיבות דרמטית לשאלה איזו צורה מקבלים: האם משולש פשוט וישר או מטרייה מפותלת וקשה לחילוץ. אבל למרות חשיבותם של תנאי הפתיחה, הכול עדיין בידי השחקן, ועם הרבה נחישות וקצת חשיבה יצירתית יוכל להצליח. המשחק השלישי, תחרות משיכת החבל, הוא כבר מתעתע יותר: השחקן כבר לא לגמרי תלוי בעצמו, אלא בכל חברי הקבוצה שלו, קבוצה שאליה הצטרף בלי לדעת במה עומדים לשחק. המשחק הרביעי, משחק הגולות, הוא כבר משחק מזל לכל דבר. יש מעט מאוד דברים שאפשר לעשות כדי להשפיע על התוצאה במשחק "זוג או פרט", ורק בודדים מקרב המשחקים מצליחים לצאת מן הקופסה ולשנות את גורלם. ועדיין קיימת איזו אשליה שכל האפשרויות פתוחות, שכל רגע הגולה יכולה ליפול נכון ולשנות את פני הדברים. עד למשחק החמישי, זה שבו השחקנים עומדים בתור ומדלגים על משטחים אשר מחציתם עשויה זכוכית שבירה שהדורך עליה צונח אל התהום. כאן אין כבר מקום לאשליות, והראשונים בתור יודעים היטב שאין שום סיכוי (מלבד 1 ל־32 אלף, מחשב אחד מהם) שישרדו את הדרך. והם הולכים כצאן לטבח כשהמחשבה האחרונה שחולפת במוחם היא שזה ממש־ממש לא פייר.
יש הרבה רגעים מחרידים בסדרה. אבל הרגע הנורא מכול הוא כאשר השחקנים מקבלים הזדמנות לחזור לבתיהם ומחליטים להמשיך להשתתף במשחק. כי הם מבינים, וכך רוצים היוצרים שנחשוב, שהעולם האמיתי הוא לא מקום טוב יותר. שבעצם זה בדיוק אותו דבר. שגם משחקי ילדים רגילים הם בעצם זירה מדממת שבה יש מי שנכנסים אל מרכז העניינים ומי שנדחקים לשוליים, מי שפוגעים ומי שנפגעים ("כעפעפי שחר", "תפילה לאוון מיני", "הדגול" הן שלוש דוגמאות בלבד ליצירות שבליבן עומד משחק ילדים שהסתבך באופן משנה חיים). שחופש הבחירה ושוויון ההזדמנויות הם אשליה שברירית, כזו שהולכת ומתמוססת ככל שמתבגרים ומבינים כמה משקל היה לבחירות שעשינו אנחנו בלי משים, ואף יותר מזה – לבחירות שנעשו עבורנו.
יש סיפור לא פשוט של ר' נחמן מברסלב, שבו הוא מתאר את עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים כמשחק. משחק שהמשמעות שלו היא שבעצם רוב הדברים בעולם קורים סתם כך, במקרה. במחי טריפה בקלפי מוכרע גורלו של שעיר אחד להשם, בשעה שאחיו הזהה לו בכל פרט נשלח לעזאזל. וכך, אומר ר' נחמן, מנהיג הקדוש ברוך הוא את עולמו. כל כך הרבה דברים פשוט קורים סתם.
בשלב מסוים, טוען ר' נחמן, כל אחד מבין את זה. או לפחות מבין שיש גם פן כזה במציאות. אבל אז, דווקא אז, עומדת בפניו בחירה: האם לזהות את האקראיות עם סתמיות, עם חוסר משמעות, ולגרום לה להוביל לדיכאון או לרשעות (כמו אלו ששולטים במשחק הדיונון) או להצליח לחגוג אותה, לראות בה משהו משחרר, משהו שקורא לך לחשוב פחות על סיבות ותוצאות ורק לשאול את עצמך בכל רגע מחדש: מה ה' א־לוהיך שואל מעמך?
