בהתכנסות הקפה של הבוקר הוטלה פצצה. רק התיישבתי מתאוששת מקרבות הבוקר, שבהן, אגב, נפתחה חזית חדשה: גרביים עם סנדלים. בנותיי היקרות, הקשיבו לי טוב: אני יצאתי עם מספיק בנ"ישים בתקופת ההתחזקות הבועטת שלי בשביעית ובשמינית, ואין סיכוי שאוכל לשאת עוד שנייה אחת של הלוק הנוראי הזה. וחרף משנתי ההורית שאין להתווכח עם הילדים בבוקר על כלום – גם לי יש קווים אדומים. אז רק נחַתּי על הכיסא עם המשקל העודף שהבאתי איתי מכל הדונאטס, ונחרדתי למשמע השאלה: "רביטל, את לא בודקת את המחברות של הילדים שלך?" כמה חבל ששאלה זו נשמעה מאית שנייה אחרי השלוק הראשון של ההפוך, שמצא את דרכו דרך נחיר שמאל, יוצא על אורית שישבה משמאלי.
מדוע הורים אלופים בלעשות רע להורים אחרים? במקום שנחזק זה את זה, שנתאגד יחד מול האויב המשותף – כינים ורצון בחיות מחמד (כבר יש לכם חיות מחמד – הכינים!). אנחנו עסוקים בלעשות רע לעצמנו ולהורים אחרים. ואני בכוונה כותבת הורים ולא אמהות, כי האני החדשה מנסה להתחבר לצעירים שכותבים לי תדיר שאצלם זה כבר לא כמו אצלנו בימי הביניים, האבות מעורבים ומעודכנים ומקפיצים לחוגים והם אפילו בווטסאפ של ההפרשת חלה. אז אני מפנימה כדי להישאר רלוונטית, ופונה להורים משקיעים ושוקעים כאחד.
מדוע בעודי מתגרדת בגן שעשועים, אומרת 100 פעם "ותן טל ומטר" אבל עכשיו, כרגע, שנוכל כבר לעוף מפה ולהתקדם לעבר ארוחת הערב, אני צריכה לשמוע שיחות שלמות של סיפורי נפלאות, על כמה חשוב ומה עשית עם הילד ואיך הגדלת ראש. ראשית, את צעירה ממני בעשור. טוב נו, יש מצב שני עשורים. שנית, יש לך ילד וחצי, מאיפה הפאתוס והביטחון האלו. כשאני הייתי אמא צעירה, לא דיברתי עם כל כך הרבה סימני קריאה. למעשה הייתי יצור מבוהל, שלא אומר כלום ובעיניו רק סימני שאלה. היה לי ברור שאני לא יודעת את הדרך ושאני מוכנה לשמוע מכל מי שיש לו דרך אחרת. הסובבים כצפוי אכזבו ורק נתנו לי את המשפטים של: "תיהני מהם כשהם קטנים", "את עוד תתגעגעי לתקופה הזו", "ילדים קטנים, צרות קטנות", ואני הייתי שבה הביתה, חשה כאמא העלובה והמזניחה בעולם ובוכה עד למחרת.
אז הנה אנחנו יושבות, בקו הארבעים לחיינו והארבעה ילדים לסימני מתיחתנו. והשאלה הזאת עדיין כאן? אם אני? בודקת? את המחברות? של הילדים שלי? התשובה היא כמובן שלא. בסוף השנה, אני מרוקנת את המדפים, פותחת מחברת־מחברת ומכניסה לפח המִחזור (או לגניזה, תירגעו, די, אתם מעייפים אותי) ואם במקרה אני נתקלת במחברת שרק בעמוד הראשון משורבטים בה דברים, אני לא אומרת לעצמי, "הו לא, הילד לא כתב כלום כל השנה, מה יהיה עכשיו". אני תולשת את הדף ומברכת את הילד שחסך לי לקנות לו מחברת חדשה לשנה הבאה.
אני לא בודקת מחברות. וכשאני שואלת: היו שיעורים? ועונים לי: עשינו בכיתה – אני מאמינה. וכשאני שואלת: יש מבחן בקרוב? ועונים לי: לא – אני מאמינה. עכשיו, שלא יֵצא הפוך – אני לחלוטין לא מזלזלת באמהות שכן בודקות או יושבות עם הילדים על שיעורי הבית. פעם הערצתי אותן, היום אני לא מעריצה, אלא חיה בשלום עם העובדה שלכל אמא, סליחה – "הורה", יש את הדגשים שלו. הביקורת היחידה שיש לי היא על סולם הערכים שמישהו החליט לגביו מה מבין התחומים שאנחנו "בודקים" או מעורבים בהם חשוב מהאחר. אני בודקת כינים, ובודקת אם רוקנו את התיק בסוף היום, ובודקת אם זכרו לרוקן את החול מהנעליים כשנכנסו, התשובה היא לא, אגב (את רואה אמא? אם היינו הולכים עם סנדלים לא היה נשאר לנו חול. סתמו). אני מנסה לבדוק על העיניים של הילד איך עבר עליו היום ואם בא לו לדבר על זה. ובעיקר אני בודקת אם האטמים תקועים הכי עמוק שאפשר כדי שאצליח לגנוב שבע דקות של שנ"צ.
יש הורים שמצליחים להיות על הכול. הם סופר־הורים, ואיזה כיף להם. ואני גם כבר לא חשה אמא טובה דיה, כי יש בזה גם משהו מתנצל ושיפוטי. כולנו עושים הכול וכל היום בשביל הילדים שלנו. מפרפרים בין לו"זים מטורפים וים של משימות שלא נגמרות.
ושלא תחשבו שזה טור עם סימן קריאה. כי כמו כל הורה, כל כך קל לערער אותי, ועוד מעט אגש לפתוח את המחברות של הילדים. דרוש: עמוד שדרה חינוכי.
