ברשימה הקודמת הזכרנו את פרויד ואת גישתו השלילית בעיקרה לדת. פרויד ראה בדת שלב בהתפתחות האישית, או הכלל־אנושית, אותה צריך לעבור ולהגיע לשלב הבגרות, שבו הדת הופכת להיות מיותרת. מבחינה זו, פרויד התבונן על הדת במבט של פסיכולוג. אך תלמידו קרל גוסטב יונג, שפיתח את הרעיון של התת־מודע הקולקטיבי, התנגד לו בעניין זה.
עבור יונג, הדת איננה השלכה פסיכולוגית של יחסי אב־בן וכדומה, אלא מתארת בסמליה את מה שאפשר לכנות העולם שנמצא מתחת לתודעה. אם נדמה את התודעה לקרחון, אזי הדת מייצגת את אותו חלק של הקרחון הנסתר מתחת למים. שם מתרחשים דברים אחרים, כאלה שאינם חלק מהתודעה שלנו.
את טענתו המרכזית של יונג אפשר לתרגם גם כך: על פי פרויד, טענות מטפיזיות ודתיות הן השלכה פסיכולוגית של מה שמתרחש בנפש, ולפיכך הם בגדר הפסיכולוגיה. אך לשיטת יונג, כשאנו משתמשים בסמלים הדתיים אנו משקפים דברים אמיתיים שקיימים ומתרחשים בתוך עולמנו הפנימי, הבלתי מודע. עבור יונג, הדת חיובית וחשובה משום שהיא מביאה לאינטגרציה של האנושות. אם פרויד תיאר את הדת כסוג של נוירוזה, בעיני יונג הדת איננה משהו כפייתי אלא מבטאת סמלים שדרכם אנו מבטאים רבדים יותר עמוקים בנפש, רבדים שאליהם אין אנו יכולים להתחבר באופן אחר. יונג גם טוען שלסמלים אלו יש גם ביטויים בחלומות.
חלון לעולם העליון
למרות גישתו החיובית יותר של יונג לדת, עדיין ישנה התנגשות לכאורה בין יונג לבין התפיסה הדתית. משום שלפי יונג, בתופעה הדתית האדם פוגש את עצמו העמוק ביותר, המחובר אל התת־מודע הקולקטיבי – אך הוא עדיין פוגש את עצמו. ואולם לפי התפיסה הדתית, הדת מהווה מפגש של האדם עם א־לוהים, או במילים אחרות, עם משהו טרנסצנדנטי הנמצא מעבר לאדם.
אך כאן רוצה אני להביא בפניכם טענה מעניינת. אילו היינו שואלים תיאולוגים קלאסיים האם יונג צודק בגישתו לדת, מתאר אני לעצמי שהרבה מאוד היו אומרים שלא. ואולם למרבה ההפתעה, בעולם החסידות דווקא היו מסכימים במידה מסוימת עם יונג. זאת משום שבחסידות מופיע הרעיון שהמבנים של הנפש הם מעין צלם א־לוהים. כלומר, שהם קרובים לאותו משהו טרנסצנדנטי הנמצא מעבר לאדם.
נדמיין לעצמו עיגול שהוא הקוסמוס, ובו נמצאים כוכבים, גלקסיות וכו'. אבל אם נרצה לצייר בעיגול זה גם אנשים, נצטרך לצייר אותם בגבול של העיגול, כאשר חלק מהאדם פורץ מעבר לעיגול, מעבר לקוסמוס. אותו החלק הוא האני הפרטי או האני הפנימי, ושם יכולים להתרחש "מפגשים מהסוג השלישי".
התיאולוגיה הקלאסית, של אריסטו למשל, וגם של הפילוסופים מימי הביניים ההולכים בעקבותיו, חיפשה את האל בתוך עיגול הקוסמוס. הם ראו באל את הכוח המניע את מערכת השמש למשל. זהו "המניע הבלתי מונע" בפיזיקה של אריסטו. כך הם בעצם מחפשים את האל מאחורי המציאות שאנו מכירים בעולם הממשי. ואולם ויליאם ג'יימס והבאים אחריו חזרו אל רעיון אחר, שהוא קרוב יותר למיסטיקה. לפי גישה זו, המפגש עם הא־לוהים איננו מתקיים בתוך העיגול המייצג את הקוסמוס, אלא דווקא מחוצה לו, בתוך אותו האדם הפנימי, ושם יכולים אנו לחוות חוויות שיחברו אותנו אל העולם שמעבר.
באדם ישנו חלק שהוא התודעה הרגילה שלנו, אך מעבר לתודעה זו ישנם עוד חלקים נוספים שמתרחשת בהם פעילות. אולם ישנם מעין שערים, או מסננים, החוסמים את המעבר בין חלק זה ובין התודעה, והם המאפשרים לנו לחיות חיים נורמליים. אולם אם נוצרת בהם פרצה מסוימת, אז אולי ייפתח בתודעתנו חלון אל מה שמעבר. החוויות שנחווה אז אינן דרך הראייה או שאר החושים, ששייכים כולם לחלק של האדם הנמצא עדיין בתוך עיגול הקוסמוס. מה שנחווה באותו מפגש פנימי איננו המציאות, אלא משהו שחודר ומגיע ממקומות אחרים.
כך, החלון לא־לוהים נמצא בעולם הפנימי מאוד שלנו, ולא בהתבוננות על העולם החיצוני כפי שעשו הפילוסופים. לפי המיסטיקה, זו הייתה הטעות של התיאולוגיה הקלאסית שחיפשה את א־לוהים בתור בורא, יוצר, "הסיבה הראשונה" או "מחויב המציאות". כל אלה אולי נכונים, אבל החוויה הדתית לא תגיע משם אלא רק מתוכנו.
רשות היחיד
מסיבה זו, ייתכן שדווקא המיסטיקנים היו במידה מסוימת קרובים יותר לאמת, כי הם חוו חוויות בתוך עולמם הפנימי. ישעיהו ליבוביץ כינה את עולמנו הפנימי "רשות היחיד שלי". בניגוד ל"רשות הרבים" שבה ניתן לערוך ניסויים ולחזור עליהם, הרי שברשות היחיד ישנן התנסויות וחוויות פרטיות, אמיתיות, ששייכות לעולם הפנימי בלבד ואף אחד אחר איננו שותף להם. בדיוק בנקודה זו עסק בצורה יפה מאוד סרט שיצא פעם בשם "קונטקט". גדול מוריי אמר על כך שכשם שיש אינסוף חיצוני, יש לנו גם מעין אינסוף פנימי השייך לעולמנו הפרטי.
כשאנו מדברים על הבלתי מודע האישי, אנו נמצאים בעולמו של פרויד. אולם אליבא דפרויד, הבלתי מודע הזה הינו תוצאה של הביוגרפיה האישית שלי, למשל: יחסיי עם אבי. כאן בא יונג ואמר שבתת־מודע שלנו יש גם משהו אחר – יש בו חלונות אל איזשהו בלתי־מודע קולקטיבי. בתת־המודע שלנו אנו מחוברים למציאות אחרת, רחבה יותר, שאיננו יודעים את גבולותיה, והיא איננה תוצאה של החוויות האישיות שלנו. לפי יונג, תיאוריה זו יכולה להסביר כיצד למשל נעשה שימוש בסמלים דומים בתרבויות הרחוקות מאוד זו מזו, וכך גם ביחס לסמלים המופיעים בחלומות.
כאמור, רעיונות אלו של יונג מתחילים להזכיר את התפיסות שאנו מוצאים בהשקפות המיסטיות הדתיות. אולם ישנו הבדל. בעוד שיונג מדבר על חוויה פנימית של מפגש עם תת־מודע אנושי קולקטיבי, הרי שהדת טוענת שבקצה נמצא גם משהו מעבר לזה, וזהו המפגש עם הא־לוהים. את הגישה הזו מציג בובר, ובמידה מסוימת זו גם דעתו של ויליאם ג'יימס וכן של התיאולוג הלותרני הגרמני רודולף אוטו.
