"צריך היה ז'בוטינסקי להבין שמאחורי הערבים הארצישראלים תעמוד תמיד תמיכתו אדירת הכוח של העולם הערבי כולו", כתב איש השמאל בועז עברון, חברו למסע של אורי אבנרי, בספרו "החשבון הלאומי". עברון טען שמול "קיר הברזל", שז'בוטינסקי פעל להקמתו, לא יעמדו רק ערביי ישראל לבדם אלא העולם הערבי כולו. גם יו"ר ועדת חוץ וביטחון חה"כ רם בן ברק צריך היה להבין זאת בטרם מינה את עו"ד ליניר אבו הזאז ליועצת הפרלמנטרית שלו.
מוטב היה אילו בן ברק היה מעריך נכונה למי תהיה נתונה נאמנותה של אבו הזאז בשעת מבחן, בטרם נחשפה לחומרים ביטחוניים. כלומר, מה שהיה אמור למנוע את מינויה של עו"ד הזאז לתפקיד רגיש שכזה, גם ללא הצילום המשותף עם טרוריסטים, הוא העובדה הפשוטה שהיא חלק מ"העולם הערבי". אף כי הדבר נראה מובן מאליו, כדאי להזכיר כי מערכות הביטחון השונות נועדו להגן על היהודים במדינת ישראל מפני האויב. האם יש צורך להזכיר גם מיהו האויב?
נראה שכמיהת השמאל לשלטון השכיחה ממנו את נאומו של משה דיין מעל קברו של רועי רוטברג: "איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו?". הקמת ממשלה בסיוע תומכי טרור שיבשה את הלך המחשבה של בכירים לשעבר במערכת הביטחון של ישראל.
דאגה נוספת המתעוררת בעקבות פרשת היועצת הפרלמנטרית מגיעה מאופן תפקוד השב"כ. איך קורה ששוב בנובמבר כושל הארגון באופן ליבתי במהות קיומו. האם גם הוא עוצם עיניו לנוכח "ייעוד דורנו" או שאולי "זֶה רַק הַסְּתָיו וְזֶה עוֹבֵר"?
הגישה המתנשאת כלפי הערבים, זו שהתנפצה בחורף 73', טרם חלפה והיא זו שמדריכה את מחשבתו של השמאל. וכאשר שרים עם שלום חנוך; "אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁהַבֵּן אָדָם – בְּדִיּוּק כָּמוֹךָ/ לֹא מְמַהֵר לְהִתְאַבֵּד – כָּמוֹךָ בְּדִיּוּק/ וְזֶה לֹא פֶּלֶא שֶׁגַּם הוּא נִלְחָם/ וְגַם הוּא פּוֹחֵד", כדאי לשים לב למילים.
מעבר להתנשאות ולזלזול בערבים, לוקה השמאל גם בתפיסה שגויה כלפי המפעל הציוני וצדקתו. על כך כתב לפני חמישים שנה שמואל כץ את מאמרו "חינוך מעוות יצר תדמית מעוותת". ב"זאת הארץ" – ביטאונה של "התנועה למען ארץ ישראל השלמה" – טען כץ בנובמבר 71', כי "הבא במגע עם הנוער שהתחנך… בישראל עומד נדהם מתופעת ההתנכרות המתגלית… לתודעת ארץ־ישראל כמולדת".
ניכור זה, מוסיף כץ, הוא תוצאה של "החינוך הציוני המסורתי [ש]התעלם… [מ]רציפות החיים היהודיים בארץ־ישראל לאורך 1900 שנות הגלות, הצמדות בציפורניים ממש… מימי בר־כוכבא ועד שיבת־ציון של ימינו… רציפות החיים בארץ־ישראל אופשרה על־ידי התחדשותם המתמדת. לא היה דור שבו לא התנהלה עלייה כלשהי".
במקביל למיתוס הציוני שהתפתח והתעלם, כאמור, מהרצף היהודי שקדם לעלייה הראשונה, השנייה וכן הלאה, הזניחה מערכת החינוך בישראל את שדה התעמולה והפקירה אותו, לדברי כץ; "לדמיון השקרני של התעמולה הערבית, אשר במשך חמישים שנה הפכה את ארץ־ישראל לארץ ערבית, ואת שיבת־ציון לפלישה 'ציונית' בת־זמננו".
כבר לפני חמישים שנה אבחן כץ כיצד "התעמולה הערבית הצליחה להחדיר את הפנטסיה הזאת ביחוד בין הנוער ה'אידיאליסטי'". חה"כ בן-ברק, שעברו הביטחוני המפואר, מסירותו והקרבתו למען המדינה יכולים להוות מודל לנוער אידיאליסטי, הם דוגמה מוחשית להשלכות התעמולה הערבית.
ואם כך היה מצב ההסברה של ישראל לפני חמישים שנה אפשר לשער שהמצב היום גרוע יותר. והוא אכן כזה בעקבות התנחלותה של התעמולה הערבית בלב המאפליה התרבותית של ישראל, זו שחתרה למה שהגדיר כץ: "אימוץ הטעון הציוני של הערבים – פלשתין היא מולדתנו השדודה".
מציאות זו עלולה לעורר ייאוש אך לא כך ראה זאת שמואל כץ כשכתב את מאמרו. "למזלנו נשארו חלקות טובות בנוער. לא הכל אבוד. דרוש יהיה מאמץ רב בעיצוב מחדש של החינוך בישראל – וכן של ההסברה של מדינת ישראל בחוץ־לארץ על מנת להחזיר, לאט לאט, את האמת על כנה".
בפרפראזה על דבריו של כץ ניתן לומר כי למזלנו נבחר יוסי כהן לתפקיד ראש המוסד. ואם נכונה השמועה שגב' שרה נתניהו הייתה מעורבת בהעדפתו של כהן על-פני בן-ברק, הרי שעם ישראל חב לה חוב עצום.
