העיסוק המוגזם בנסיעתה לחו"ל של חברת הכנסת אמילי מואטי הוא דוגמה קטנה לבעיה גדולה. נכון, מואטי הייתה אמורה לקבל את אישור ועדת האתיקה טרם צאתה למפרץ, אבל טעתה ולא פנתה. את הדיווח על כך קיבלנו מעיתונאים חמורי סבר, ואת הדיון שבעקבותיו ניהלו בחומרה יתרה.
עד כמה יכול להיות גדול הפער בין ההבנה והמחילה שבהן אנו נוהגים כלפי עצמנו וכלפי הקרובים לליבנו, לבין הדרך שבה אנו נוהגים באחרים? התייחסות מוגזמת זאת לבדה מרגיזה, אבל לא דרמטית, אלא שהשלכותיה מזרימות חומרים מסוכנים לחברה הישראלית. ראשית, אין זה יעיל ופורה לנהל שיח ציבורי כשהאווירה בוטה וקשה. תוך זמן קצר מתברר שהעניין עצמו כלל לא מתקדם ורק העטיפה החיצונית והתקשורתית שלו מתכסה בצבעי זעם וצדקנות. שנית, וחשוב יותר, אנו חשים כבר מותשים מקולות המדון ובכך אנו מזניחים את המאבק על הדברים החשובים יותר.
בהיותנו אנשים קשים עם אחרים אנו לא מאפשרים להם להסביר את עצמם ולנסות לשכנע אותנו במידה מסוימת של צדק "אחר". מיטיב מאוד לתאר זאת מזווית אחרת מיכה גודמן בספרו החדש "מהפכת הקשב". הוא מדגיש את חלקה של המהפכה הדיגיטלית בצמצום תשומת הלב הפנויה של בני אדם. ממילא העיסוק מתמקד לא בעומק התכנים אלא באופן שהם מובאים ומשתלטים במגמתיות ברורה על חיינו.
אני מבקש כאן להוסיף את האלמנט של אובדן הפרופורציות בהתייחסות לחולשות אנושיות. אם כל תקלה, ולו טכנית כשל חברת הכנסת מואטי, מצדיקה בירור ציבורי נוקב ופטפטת גדולה, מה נותר בתוכנו כדי לעסוק בבעיות קיומיות הרבה יותר. אחד הביטויים לכך בעיניי הוא החמצת הגיוון והמורכבות בקרב אלה שעליהם אנו חולקים. נדירים לטובה מאמרים כשל רווית הכט (הארץ, 15.10) המתייחסים למשל לציבור הציונות הדתית בגמישות מחשבתית שכזאת. לגבי רבים מדי, אך אמרת "ציונות דתית", אמרת אלימות, בוטות וצרות אופק, כאשר המציאות שונה באופן יסודי ביותר. חומרה יתרה כלפי כל גילוי אנושי שאינו נראה לנו מסכנת את הפעלת רגשות החסד והרחמים, שבלעדיהם חיינו אבודים. חומרה יתרה היא זאת שמבקשת למצוא אינטרס זר בכל פנייה ובכל נקיטת עמדה. אפילו מעשה נאצל ביותר יחשב לפתע כבעל מטרה נסתרת.
חומרה יתרה מסכנת בעיניי כאדם מאמין גם את התפיסה העמוקה של היהדות. דווקא הפשרה ושאיפת ההיתר אמורים לבטא את עוצמת המאמין. חומרות יתרות לא רק שמעוותות את "הנועם והשלום" שביסוד היהדות אלא שהן מעוררות לבסוף ריאקציה שלילית בכל הצדדים המעורבים עצמם.
ועוד הערה אחת: בדרך כלל אנשים חמורי סבר ודיבור אינם מצטיינים בענווה יתרה. ומי שנכשל בגאווה סופו שיכשיל את עצמו ואת הרבים בעניינים גורליים ממש.
