תוקפנות מינית היא אחת התופעות האנושיות הבזויות ביותר, והיא דוחה במיוחד כשמצטרפת אליה מרות ניהולית. ואף שמדובר בתופעה מכוערת כל כך, ההתמודדות איתה מאתגרת ומורכבת. הסיבה העיקרית לאתגר היא הקושי הגדול בגביית עדויות של נפגעות תקיפה מינית (כאן ידובר בעיקר בתוקפנות של גברים כלפי נשים, מובן שיש עוד סוגי תקיפות). עברייני המין תוקפים בסתר, כשרק הם וקורבנותיהם בסביבה. המותקפות יודעות שהעבריין לא רק יכחיש אלא גם יכפיש אותן, ובמצב של עדות מול עדות, יהיה קשה להרשיעו. הקושי שבתלונה, החקירה והמשפט, לצד הקושי האובייקטיבי בהרשעת עברייני מין, מובילים למיעוט תלונות. וכאשר מדובר ביחסי כפיפות במקום העבודה או בתוקפים בעלי מעמד ציבורי, הקושי מתעצם שבעתיים.
על רקע זה, הניסיון להעצים נשים נפגעות תקיפה והטרדה מיניות מצד תנועת "גם אני" ("מי־טו"), היה ראוי וחשוב, ונסלחת אפילו התגית הבעייתית שהובילה התנועה: "אני מאמין/ה לה", שמתעלמת מקיומן של תלונות שווא.התנועה הזאת הייתה מבורכת מסיבה מרכזית אחת. רוב עברייני המין הם תוקפים סדרתיים, ולכן, בהיעדר ראיות להתקפה או הטרדה, הכלי העיקרי להרשעתם הוא ריבוי עדויות. כך שחיזוק נשים להעז ולהעיד נגד תוקפים, כולל בעלי שררה, היא עניין חשוב ביותר.
ובכן, סמכו על השמאל שיצליח להפוך גם מטרה חשובה שכזו לפוליטית. בארה"ב הגיע קמפיין "אני מאמין/ה לה" לשיא עם עדותה של ד"ר כריסטין בלייזי־פורד נגד השופט השמרן ברט קאוואנו ב־2018, במהלך השימוע שעבר כשהיה מועמד לבית המשפט העליון. פורד העידה שקאוואנו ניסה לאנוס אותה במסיבה 36 שנה לפני כן, כשהייתה נערה בת 15 והוא בן 17. אלא שהעדות של פורד קרסה משלל בחינות אובייקטיביות. היא סבלה מכל הסימנים של זיכרון מובנה־מחדש או אפילו מומצא. אפילו חברת ילדות של פורד, שלדבריה נכחה באותה מסיבה, הכחישה את האירוע, היכרות עם קאוואנו, או שידעה שפורד הותקפה. למרות זאת תנועת מי־טו "האמינה לה", התגייסה בחמת זעם, הרשיעה את קאוואנו, הפריעה לשימוע בזעקות במסדרונות הסנאט, והובילה לינץ' ציבורי נגד השופט שניהל קריירה וחיי משפחה נורמטיביים לגמרי.
והנה, ראו זה פלא, כשהאשמות להתנהלות מינית לא ראויה החלו לצוץ נגד ג'ו ביידן במהלך המרוץ לנשיאות, תנועת "גם אני" הפכה ל"לא אני". המחאה הוחלפה בשתיקה, שלא לומר השתקה. אמינות המתלוננות הועמדה בספק, דנו בתזמון התלונות במקום בתוכנן, ולא קראו לחקירה פדרלית וחיפוש מתלוננות נוספות. מתברר שהתווית הייתה חסרה. לא "אני מאמין/ה לה", אלא "אני מאמין/ה לה – אלא אם כן זה לא מתאים לי פוליטית". כל אלה שתקפו את קאוואנו אך שתקו במקרה ביידן, הוכיחו שבעבורם לא ההגנה מפני תקיפות מיניות עומדת במרכז, אלא פוליטיקה רגילה ומכוערת, תחת מסווה של דאגה לנפגעים.
עד כאן ארה"ב. ומה בישראל? למרבה הצער, מצבנו גרוע אפילו יותר. הצביעות זועקת כשמשווים את התגובות לעדותה של קולט אביטל על תקיפה מינית מצד שמעון פרס, ליחס שקיבל מהשמאל רחבעם זאבי (גנדי) על רקע עדויות דומות נגדו. נבחרות הציבור שמתקשטות בפמיניזם העדכני והלוחמני ביותר, זאבות לוחמות ממש, הפכו ברגע לכבשים תמימות.
כך למשל תמר זנדברג, שכבר שנים מנסה לבטל את יום הנצחתו של גנדי, מחרימה את ימי הזיכרון, ותוקפת את זכרו בין השאר בנימוק שתקף מינית, הצליחה לשבח את קולט אביטל על האומץ שהפגינה – אבל שכחה את תוכן העדות, כלומר, שהיה גם תוקף מיני לכאורה בשם שמעון פרס. מובן מאליו שביטול הנצחתו ומחיקת מורשתו לא עומדים מבחינתה על הפרק.
התנהלות דומה הפגינה גם מרב מיכאלי, שהתנגדה להנצחת גנדי בנימוק שזו "יריקה בפרצופן של אותן נשים שבהן פגע לכאורה, ומסר של סובלנות מצד הממשלה כלפי פגיעה מינית". והנה, מיכאלי מקבלת בסובלנות מפתיעה את הטענות לגבי מעללי פרס. צו השעה – שתיקה. הגדילה לעשות ח"כ מיכל רוזין, עוד לוחמת נגד הנצחת גנדי, שהסבירה: "עדות אביטל פוגעת עמוקות בזכרו, אך אי אפשר לשכוח את מה שעשה לטובת המדינה". מה נאמר, לא פוליטי בכלל.
בחודשים האחרונים הובהר לכל מותקפת: אם התוקף מקורב לשלטון השמאל, את מופקרת לגורלך. האידאולוגיה השמאלנית משמשת קרנות המזבח לעבריינים
קול דממה דקה
לא רק על מעללי פרס שותקות נבחרות הציבור הלוחמניות. הן מלאות רוך גם כלפי אלעזר שטרן, שסיפר בגאווה שגרס תלונות על הטרדה מינית נגד קצינים (שטרן הכחיש לאחר מכן, אך ההקלטה מעידה אחרת). ומילא שטרן הגורס; שר הרווחה הנוכחי, מאיר כהן מיש עתיד, זכה גם הוא לתחקיר "עובדה" שחשף עדויות על הטרדות מיניות לכאורה. והנה, קול לוחמות הצדק נדם, והן יושבות איתו בשולחן הממשלה בשמחה רבה. "גם אני" הפך ל"גם אני שרה".
הסאגה לא נגמרת כאן. למעשה היא נפתחה במינוי פרקליט המדינה החדש עמית איסמן, שהודה בלפחות שתי אמירות מיניות פוגעניות. בעידן הציבורי הנוכחי לא אמור להיות סיכוי למינוי בכיר של מי שהתנהל כך כלפי נשים – וטוב שכך. אך ראו זה פלא, לוחמות מי־טו שלנו לא רק שלא מנעו את המינוי, הן שרות בממשלה הממנה.
ההסבר למוסר הכפול פוליטי לחלוטין. לו היה פרקליט המדינה מינוי מימין, לו היה חשד שהוא איש המחנה הלאומי, הסערה שהייתה מתחוללת הייתה חורכת את דלתות הפרקליטות והממשלה. הפוליטיקאים מימין הנחשדים בהתנהגות מינית לא הולמת מסוכלים מיידית ונאלצים לפרוש, גם בלי כתבי אישום. אבל למי שמגיע מהמחנה הנכון, הכול מותר, הכול נסלח, הכול מתורץ, מטואטא, מושכח ומושתק. הנפגעות יכולות לשכוח מצדק.
הממשלה הפרוגרסיבית ביותר בתולדות ישראל, מוכיחה את הטענה הוותיקה בדבר השמאל: הוא חסר ערכים, להוציא מקיאווליזם כוחני. השמאל בישראל הפך לא רק את המלחמה בשחיתות לעניין פוליטי מובהק, אלא גם את המאבק בהטרדות ותקיפות מיניות.
בחודשים האחרונים הובהר לכל מותקפת מינית: אם התוקף נאמן ומקורב לשלטון השמאל, את מופקרת לגורלך. נפגעות תקיפה מינית לא מעניינות את הפמיניסטיות הלוחמות הללו, כמו זהותו הפוליטית של התוקף. האידאולוגיה השמאלנית משמשת כקרנות המזבח של עבריינים, כולל עברייני מין.
בתנאים שכאלה, מי תעז להתלונן? בחודשים ספורים בשלטון החזירו הפרוגרסיבים את המאבק בהטרדות ותקיפות מיניות עשרות שנים לאחור. זו ה"קִדמה" של השמאל.
