שלטי חוצות חריגים משכו את תשומת ליבם של תושבי באר־שבע וסביבתה בחודש האחרון. לשלטים היה קהל יעד ממוקד – גברים בדואים. לצד תמונת צלליתו של גבר צעיר האוחז בידו באקדח, נכתב עליהם בעברית ובערבית: "זה שיש לך נשק לא אומר שאתה גבר! חאלס!". מאחורי הקמפיין לא עומד גוף רשמי אלא אדם פרטי בשם יוסי כהן, שזהותו נחשפה רק השבוע. כהן, תושב היישוב עומר, הוא בעלים ומנכ"ל של "הבונים", חברה לבניית בתים פרטיים הממוקמת בבאר־שבע. 11 שנים הוא מתגורר בעומר, אבל רק לפני חמישה חודשים החל להיות פעיל בסוגיית הפשיעה הבדואית, בעקבות שלוש פריצות לביתו, שאירעו בשבוע אחד. הוא החליט לדאוג לכך שהנושא לא יֵרד מסדר היום, עד שלא תהיה תוכנית סדורה למיגור הפשיעה.
במקביל להשתתפות בהפגנות, החל כהן לשוחח עם עובדים בדואים בחברה שלו ועם מכרים אחרים בחברה הבדואית כדי להבין יותר את שורשי הבעיה. "הלוגיקה הייתה פשוטה", הוא מתאר. "חשבתי שמה שכואב לנו, סביר להניח שכואב לפחות לחלק מהם. הקשבתי וגיליתי שהם נמצאים באותה מצוקה, רק שבניגוד אלינו הם אינם יכולים לסמוך על המשטרה. לכן גם אנשים נורמטיביים, שהם הרוב בחברה הבדואית, מחזיקים שם בנשק להגנה עצמית. תושב תל־שבע הסביר לי את הצורך שלהם בהתחמשות באמצעות דוגמה פשוטה. הוא אמר שאם אשתי תתקשר למשטרה להתלונן על בדואי שמסתובב בעומר, מיד תגיע ניידת. אבל אם אשתו תתקשר להתלונן ששכן מאיים עליה בנשק, יבקשו ממנה להגיע לתחנה כדי להגיש תלונה".
הקולות ששמע כהן בחברה הבדואית, הובילו אותו לתסכול מהתנהלותם של הפוליטיקאים בסוגיה. "לא יכול להיות שאני, איש העסקים הקטן בבאר־שבע, מגיע לתובנות שמדינאים וראשי רשויות לא מגיעים אליהן. הם רק מתלהמים ומשסעים. ראש מועצת עומר מטפס על גבעה, מצביע על תל־שבע ומשתלח בהם כאילו הם עזה, אבל חוץ מראיונות לתקשורת הם לא מציגים שום תוכנית".
גם התנהלותה של המשטרה לא מספקת אותו. "המשטרה נכנסת לתוך לקיה באמצע היום עם 400 שוטרים ו־200 מצלמות, ואתה לא מבין בשביל מה. הרי ברור שבצהרי היום הם לא ימצאו שם אפילו כדור, אז בשביל מה כל הרושם הזה?". כהן גם לא מתרשם מהאצבע המאשימה שהפוליטיקאים והמשטרה מפנים לכיוון מערכת המשפט, שמקילה עם העבריינים. "כשאני רוצה לעשות מהלך בעסק שלי, אני מחבר את אנשי כל האגפים לתוכנית אחת. במקרה הזה אין תוכנית כוללת, ולכן אי אפשר להסתפק בהשלכת האחריות על בתי המשפט".
את השלטים הראשונים בקמפיין האישי שלו בחר כהן לכוון לגברים בחברה הבדואית, ולנסות לדבר לשכל הישר. השלטים הבאים, שיעלו בימים הקרובים, מכוונים לראשי הרשויות. המסר שלהם יהיה: "חלאס לקשקש. דורשים תוכנית להצלת הנגב!".
"הכי מדאיג אותי שבעוד חודשיים, כשיתחיל החורף וכולנו נתכנס לבתים, הפוליטיקאים ייעלמו, ושוב לא תהיה שום תוכנית משמעותית שתגייס את כל הרשויות הרלוונטיות לטיפול בבעיה", אומר כהן, ומצפה מראשי הרשויות בנגב שלא ירפו מהסוגיה. "הם השופר שלי. אני לא מדבר עם שרים בממשלה אלא עם ראש המועצה שלי. ממנו אני מצפה שלא יסתפק בראיונות משתלחים בתקשורת, ויוציא את כולנו מהבתים כדי לדרוש תוכנית מקיפה. עד שלא אראה שמתבצע תהליך שורשי עמוק, אני לא מתכוון להרפות".
כהן: "המשטרה נכנסת לתוך לקיה באמצע היום עם 400 שוטרים ו־200 מצלמות. הרי בצהרי היום הם לא ימצאו שם אפילו כדור, אז בשביל מה כל הרושם הזה?"
מכים על חזהו של האחר
ימים ספורים לפני רצח ראש הממשלה יצחק רבין, הכינה העיתונאית מיכל סלע כתבה לעיתון "דבר השבוע", לקראת יום השנה ה־22 לפטירתו של דוד בן־גוריון. במסגרת הכתבה ראיינה סלע שורה של אישים שהכירו את בן־גוריון, ובהם שמעון פרס, הסופר ס' יזהר, וד"ר צבי צמרת שהיה אז מנכ"ל יד בן־צבי. צמרת הפליג בשבחו של בן־גוריון ומנה צעדים מעוררי השתאות שעשה ערב הקמת המדינה ובשנותיה הראשונות, אבל אחרי דברי השבח גם מתח עליו ביקורת. בין השאר הוא קבע כי "בן גוריון הוריש לנו את השנאה", וכראיה לכך הקריא לפני העיתונאית דברים קשים מאוד שכתב בן־גוריון בשנות השישים לחיים גורי, על יריבו הפוליטי מנחם בגין. אחרי הציטוטים המזעזעים אמר צמרת לסלע כי בימי בן־גוריון מפא"י וגוש השמאל היו דומיננטיים, ולכן לא הייתה לו בעיה לגדף את הימין הקטנטן בראשות בגין ולהטביע עליו תוויות בלתי נסבלות.
"אולם היום", אמר צמרת, "כשהשמאל והימין שווים בכוחם, ההשתלחות של רבין באנשי הימין היא סכנה נוראה, והשנאה בתוכנו עלולה להוליד מלחמת אחים ולהביא לרצח ממש". יומיים לאחר הריאיון רצח יגאל עמיר את רבין. סלע התקשרה לצמרת נרעשת. "ניבאת את הרצח", אמרה לו. צמרת הגיב: "לא העליתי על דעתי שכך יקרה, אך חשתי את המתח העצום באוויר והייתי מודאג מאוד".
את הסיפור הזה, שטרם פורסם, סיפר לי ד"ר צמרת השבוע. שוחחנו על ספר חדש, "העשור החמישי" (הוצאת ראובן מס), שהוא נמנה על עורכיו. הספר מרכז מאמרים בתחומים שונים סביב העשור שבין 1988 ל־1998, ומטבע הדברים מתייחס בהרחבה גם לרצח רבין, אחד האירועים הקשים בעשור הזה.
אחרי הרצח הוזמן צמרת להתכנסויות רבות שהתיימרו לאחד את העם ולאחות את הקרעים, אך לדבריו בכל ההתכנסויות הללו כל אחד הכה על חזה זולתו, ואיש לא קיבל אחריות על חוגו שלו. רצח רבין חיזק את השקפת עולמו שהחברה הישראלית צריכה לחזק את המרכז הפוליטי. גם היום הוא מתעקש להגדיר את עצמו כאיש מרכז. הוא כנראה היחידי שיכול להתהדר בפרסים שהוענקו לו גם מימין וגם משמאל. מצד אחד פרס מוסקוביץ' לציונות, מצד שני פרס בן־גוריון. צמרת ממעט להתבטא בתחומים פוליטיים, אבל השבוע, מול המשך הוויכוחים וחילופי ההאשמות בין המחנות באירועי הזיכרון לרבין, הוא הרגיש צורך למחות את מחאת אנשי המרכז. "נמאס לי מהמצב שבו צד אחד צועק על הצד השני 'הסתה הסתה', אבל לא מכה על החזה של עצמו", הוא אומר, ומבהיר: "אני אומר את זה על שני הצדדים".
