בעשור הקודם הכניס בנק ישראל לשימוש סדרת שטרות חדשה, אותה מעטרים דיוקנאותיהם של ארבעה משוררים עבריים גדולים, במקום הפוליטיקאים והמדינאים שעיטרו את השטרות קודם. על שטר ה-0 ש"ח מופיעה תמונתו של המשורר שאול טשרניחובסקי.
טשרניחובסקי נולד באימפריה הרוסית ב-1975 למשפחה דתית. כילד היה אומר את התפילה הידועה "אני מאמין בביאת המשיח", אך ב-1894, כשהיה בן 19 בלבד, חיבר שיר שנקרא "אני מאמין" ובו הוא מפרט את אמונותיו ודעותיו שלו, שלא קשורות כלל לביאת המשיח.
את השיר הקריא לידידו טוביה שלונסקי (אבא של אברהם) שהיה מוזיקאי וכנר, שחיבר לו מנגינה שהפכה למוכרת מאוד וזכתה לביצועים רבים במאה העשרים – הידוע ביותר של אריק לביא (יש שטוענים ששלונסקי רק "התאים" למילים לחן עממי שהכיר).
השיר מכיל מסרים של אמונה באדם, חירות, סוציאליזם, אחוות עמים וציונות – מסרים שנחשבו באותה תקופה כסותרים את האמונה וקיום מצוות האל. מעניין לחשוב שעל כל שטר אמריקני כתוב באנגלית "אנחנו בוטחים באל", ואילו בחזיתו של שטרות ה-50 שקלים מתנוססת שורה משיר כפירה מובהק.
"שחקי שחקי על החלומות,
זו אני החולם שח.
שחקי כי באדם אאמין,
כי עודני מאמין בך.
כי עוד נפשי דרור שואפת,
לא מכרתיה לעגל פז,
כי עוד אאמין באדם,
גם ברוחו, רוח עז.
רוחו ישליך כבלי-הבל,
ירוממנו במתי-על:
לא ברעב ימות עובד,
דרור לנפש, פת-לדל.
…
אאמינה גם בעתיד,
אף אם ירחק זה היום,
אך בוא יבוא – ישאו שלום,
אז וברכה לאום מלאום.
ישוב יפרח אז גם עמי,
ובארץ יקום דור,
ברזל- כבליו יוסר מנו,
עין-בעין יראה אור…"
(מילים: שאול טשרניחובסקי, לחן: טוביה שלונסקי)
אחד הדברים שהפכו את השיר למוכר יותר משירים בעלי מסרים דומים, הוא האופן בו בחר המשורר להציגם לעולם. טשרניחובסקי ידע שרעיונותיו, המקוריים לשעתו, עלולים לעורר לעג בקרב אנשי המסורת השמרניים של דורו ועל כן פתח את השיר עם הבית הראשון שאומר "מוזמנים אתם לצחוק על חלומותיי אך אין זה משנה לי כי אני אאמין בהם עדיין".
המילה "שחקי" לא קשורה למשחקים אלא היא מילה נרדפת ל"צחקי". טשרניחובסקי מזמין את הנמענת האלמונית של השיר לצחוק על החלומות שהוא, החולם, שח, כלומר מספר לה (המילה "זו" זהה במשמעותה ל"ש". כמו בפסוק "עם זו גאלת" – העם שגאלת). ומכאן ואילך הוא פורש את תפיסת עולמו. בביצועים רבים חותמים את השיר בחזרה על הבית הראשון כדי להדגיש את עמידתו האיתנה של המשורר בערכיו אל מול צחוקם וזלזולם של המאזינים.
בפרשת וירא מסופר על המלאכים שהגיעו לאברהם לספר לו ששרה אשתו בת ה-89 עומדת ללדת לו בן בעוד שנה. שרה שומעת את הבשורה וצוחקת (כפי שצחק אברהם בפרשת לך לך). צחוקה של שרה לא מתקבל יפה אצל הקב"ה והוא מגיב: "לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר – 'הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד, וַאֲנִי זָקַנְתִּי?' הֲיִפָּלֵא מה' דָּבָר? לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה, וּלְשָׂרָה בֵן" (בראשית י"ח יג-יד).
צחוקה של שרה מתפרש כחוסר אמונה בה'. תפקידם של אברהם ושרה הוא להודיע לעולם על קיומו של אלוקים ועל כן אסור להם למעוד בחוסר אמונה. הרעיון האמיתי של מציאות ה' הוא חזק יותר מכל צחוק ואכן בהמשך הפרשה נולד הבן שייקרא יצחק כי כל מי ששומע על לידתו – יצחק. אך אין זה משנה. שיצחק! הילד הזה, בעצם קיומו, הוא ההוכחה שה' אמת.
כיום אנחנו יודעים כי אין סתירה מוחלטת בין ערכי האמונה באדם לבין האמונה באל וכמובן גם "ציונות דתית" הפך להיות מושג שמוכר לכולם. הפרשה מזכירה לנו שהרעיונות האמיתיים והגדולים נתקלים בראשיתם בצחוק מצידם של קטני האמונה, אבל צוחק מי שצוחק אחרון.
שבת שלום!
לתגובות: e.y.samuel@gmail.com
