טחנות הצדק טוחנות לאט, כידוע, לפעמים יותר מתוחלת חיי אדם. כ־74 שנים אחרי פרשת חטיפתו ומותו של איש האצ"ל ידידיה סגל, הועלה לאתר ארכיון המדינה תיק החקירה של המשטרה הבריטית בפרשה, תיק דקיק. רובו ככולו עוסק בממצאי הנתיחה שלאחר המוות. אין בו תמלילי עדויות, אין השערות על מניעים, רק קביעה יבשושית באנגלית ובערבית: ידידיה סגל נרצח. הוא לא מת בתאונת עבודה של חוטפיו, הוא לא היה קורבן לינץ' ערבי, הוא נורה שלוש פעמים בדם קר וגם נדקר.
בתיק אין שמץ של השערה מי ירה ומי דקר. אחרי ארבעה חודשים עזבו הבריטים את הארץ, והורישו ליהודים את התעלומה ואת מלחמות היהודים.
הפרשה, ש־99 אחוז מהישראלים החיים היום אינם מכירים, התרחשה באזור חיפה. מפקד האצ"ל מנחם בגין תיאר אותה בספרו "המרד" כזו שאיימה להצית מלחמת אחים בעיצומה של מלחמת השחרור. גיבוריה המפוקפקים, בכירי ההגנה, כיכבו לימים בפרשיות ידועות פי כמה: טוביאנסקי, לבון והטבח בכפר־קאסם. אילו נענשו בעוד מועד על ידי הממונים עליהם, אולי היו נחסכות ממדינת ישראל הצעירה עוגמות נפש רבות. אילו היו מחוסלים בתור נקמה על ידי האצ"ל, הייתה עלולה להתפוצץ בתש"ח אוניית אלטלנה נוספת. אולם לפי הנחיית האם השכולה, האצ"ל נשך שפתיים ומלחמת האחים נחסכה, כפי שבגין העיד בספרו. מלכה סגל לא ביקשה נקם או פירוד, היא השתוקקה לשלום בית, וכמובן לדעת מה בדיוק קרה.
"לא לאורך ימים תקצר יד הצדק", הבטיח בגין בספרו המפורסם. למרבה הצער הוא טעה. יד הצדק קצרה לאורך ימים ושנים.
ידידיה סגל הוא דודי, אחי אבי, הילד היהודי הראשון במרומי הכרמל, בוגר בית הספר הריאלי במחזור של אהרן ידלין, אורי לוברני, אליהו חכים וגם אמו של אודי אדיב. בן 21 היה במותו. לפני כתריסר שנים פרסמתי את הממצאים ואת הלקחים בספרי "רק לא מלחמת אחים". לאורך כל שלוש־מאות עמודיו התנזרתי מהמילה "נרצח", מפני שלא אספתי די ראיות לכך שהוא אכן נרצח, רק לכך שמותו נגרם באשמת ההגנה. העדפתי את "נחטף אל מותו" או פשוט "מת". עכשיו, כאשר תיק החקירה הרשמי נסרק ונחשף, מוטלת עליי חובת עדכון.
ידידיה היה איש אצ"ל זוטר למדי. הוא לא השתתף בפעולות נועזות שנחקקו בדברי ימי המחתרות. בלילה גורלי אחד בחורף תש"ח נקלע כמעט במקרה למוקד של התנגשות נמהרת בין המחתרת הבית"רית לארגון ההגנה. יחידת עילית של ההגנה נשלחה לשלוף אותו מצריף מגוריו הזמניים בשכונת הדר ולהביאו למתקן חקירות במרכז הכרמל. במשך שעות אחדות הוא תושאל שם, קרוב לוודאי בעינויים. לפנות בוקר, כך טענו חוקריו, הצליח להערים עליהם ולהימלט. אחר הצהריים נמצאה גופתו לצד הכביש הישן חיפה תל־אביב, לא הרחק מהכפר הערבי טירה (טירת הכרמל, היום).
באצ"ל היו משוכנעים כי הגופה הונחה שם על ידי ההגנה כדי ליצור רושם שבמהלך מנוסתו משוביו תעה ידידיה בדרכו ונרצח על ידי ערבים. בעקבות חקירותיי המקיפות, אשר כללו שיחות עם שלושה מהחוטפים, השתכנעתי גם אני שהגופה נמצאה הרחק מזירת המוות האמיתית. על פי הראיות הנסיבתיות, ידידיה מת בעינויים או נורה בעת ניסיון הימלטות. זה היה תסריט סלחני ביחס לאשמה שעו"ד שמואל תמיר, לימים שר משפטים בישראל, הטיח פעם בעד מפתח מטעם ההגנה במשפט דיבה מתוקשר: "עיניתם אותו, הזרקתם לו זריקות, הבאתם אותו עד גבול המוות, וכאשר נוכחתם שאין לכם דרך נסיגה – חיסלתם אותו'".
העד הכחיש נמרצות, אך לאור ממצאי המשטרה הבריטית שנחשפו כעת מתחזקת הסברה שעו"ד תמיר צדק. מתחזקת, אבל אינה הופכת להכרעת דין חלוטה. שאלה או שתיים עדיין נותרו פתוחות. למשל, מה פשר סימני הדקירה בגופה? האם גם הם בוימו כדי ליצור רושם שידידיה נרצח בידי ערבים? יכול להיות שממצאי הפתולוג הבריטי היו נמהרים משהו?
"כי יִמָצֵא חלל באדמה… נופל בשדה, לא נודע מי הכהו, ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו", כתוב בספר דברים. במקרה של ידידיה סגל המדידות נמשכות כבר יותר משבעים שנה.
