מי שניסו בתחילת השבוע להגיע לכותל המערבי בתחבורה הציבורית, גילו להפתעתם שקו 1 המפורסם, כמו גם קו 3, מביאים את הנוסעים רק עד שער יפו, ומשם יש להמשיך ברגל. מדובר בהחלטה שהתקבלה באגד לאחר שבמשך כמה שבועות רגמו ערבים באבנים וסלעים את האוטובוסים שחלפו סמוך לשער שכם, עד כדי גרימת סכנה לנוסעים. סרטונים שעלו לרשת הראו נוסעים יהודים משתטחים על רצפת האוטובוס כדי לא להיפגע. כוחות משטרה ומג"ב נשלחו לאזור כדי להשיב את השקט ולאפשר את תנועת האוטובוסים, אך במשך כמה ימים לא ניתן היה להגיע בדרך זו אל המקום המקודש שבלב בירת ישראל.
לא רחוק משם, בשכונת ימין־משה היוקרתית, החלו השבוע התושבים להשתמש בשירותיה של חברת אבטחה פרטית שמפעילה סיורים ברחבי השכונה. הצעד החריג, שעלותו אלפי שקלים לתושב, ננקט בעקבות מקרים חוזרים ונשנים של הטרדות, הצקות ופריצות לבתים. בכתבה באתר וואלה, שחשף את הסיפור, לא תמצאו את המילה "ערבים", אולם יש להניח שב"צעירים ממזרח העיר" הכוונה איננה לתושבים היהודים של עיר דוד.
אלו אינם תיאורים מתקופת המנדט הבריטי, אלא מקרים שהתרחשו רק בשבוע האחרון. אליהם מצטרפים דיווחים חוזרים ונשנים על צעירים ערבים שתוקפים נערים חרדים באזור העיר העתיקה, או מטרידים נשים ונערות שמסתובבות בפארק המסילה. 54 שנים אחרי שחוברה לה יחדיו, המשילות הישראלית בירושלים נראית קלושה מתמיד.
את כל זה קשה שלא לחבר להיעדר הריבונות בהר הבית. כשמדינת ישראל מוותרת דה־פקטו על ההר ומוסרת את מפתחות השליטה בו לידי הוואקף; כשיהודים לא יכולים לומר במתחם הזה אפילו "שמע ישראל"; כשנכסי תרבות ומורשת בני אלפי שנים נהרסים בידי ערבים, בידיעתן ובחסותן של רשויות המדינה – אך מתבקש שהצעד הבא יהיה התנכלות ליהודים בדרכם אל הכותל המערבי. לא במקרה המשפט "הר הבית בידינו" הפך לסמל שחרורה של ירושלים. זו תמיד הייתה ותמיד תהיה נקודת השורש: "מי ששולט בהר הבית, שולט בירושלים. מי ששולט בירושלים, שולט בארץ ישראל", אמר אורי צבי גרינברג.
את האירועים שהתרחשו השבוע בירושלים אי אפשר לייחס למניעים פליליים, ואלו גם לא היו המניעים למהומות בחודש מאי
ואכן, כמו בירושלים כך בחבלי ארץ נוספים – בעכו, בלוד וברמלה, בנגב ובגליל. האירועים שהגיעו לשיא בפרעות חודש מאי האחרון, מסרבים להיעלם, מאלצים אותנו להכיר בכך שהמלחמה על השליטה היהודית בארץ ישראל לא הסתיימה, ושהשאיפה הערבית לא עוצרת בקווי 67' אלא כוללת את כל חלקי הארץ.
האמת הזו קשה ולא נעימה. העם היהודי אוהב שלום ורודף שלום, מייחל לשקט ושלווה ומעדיף שלא לראות את הבעיה, גם כשהיא ניצבת מול עיניו במלוא חומרתה. במשטרה, במערכת המדינית וגם ברוב חלקי התקשורת הישראלית העדיפו להעלים עין מהפן הלאומני של פרעות חודש מאי, ולייחס את האירועים לפשיעה הפלילית הגואה בחברה הערבית. גם התוכניות למלחמה בפשיעה במגזר, שמוצגות בתקופה האחרונה, מתמקדות בפן הפלילי, כשאת הצד הלאומני הס מלהזכיר.
המישור הפלילי בוודאי קיים, והטיפול המעמיק בו חשוב ומבורך, אבל הוא לא הבעיה היחידה, אפילו לא הבעיה העיקרית. את האירועים שהתרחשו בירושלים בשבוע האחרון אי אפשר לייחס למניעים פליליים, ומי שמתבונן במציאות ביושר יודע שאלו גם לא היו המניעים למהומות האלימות לפני חמישה חודשים. כל עוד לא נכיר באופן ברור בשורש הבעיה, כל עוד לא נודה שמדובר במלחמה לאומית על האחיזה בארץ ישראל – שום תוכנית, כוללת ומתוקצבת ככל שתהא, לא תביא לרגיעה.
