תיזהרי ממני , אני אספר לכולם עלייך.
זה האיום הגדול מכולם, המצמית. הפחד שכולם ידעו מה שנהיה ממני, שכולם ידעו מה קורה לי כאן במרתף הזה, עם האיש הזה. הבושה מפני הדבר הזה יכולה לגרום לי לעשות כל דבר. רק שזה לא יקרה. רק שהוא לא יספר. רק שאנשים לא ידעו.
כשאנחנו מכנים את הפגיעה המינית רצח הנפש אנחנו מתכוונים לדבר הזה – הגוף נלקח מרשותנו אבל גם המעטפת האנושית הקהילה, המשפחה. עובדת היותנו מקושרים ומחוברים עם העולם נגזלה מאיתנו. ואנחנו מנודים מהחברה האנושית, מובדלים ונידחים. לא שייכים לגמרי לעולם. ילדים אבודים במרחב אפור חסר צבע.
'אני אספר עלייך' הן מילים שמרטיטות נשמתי עד היום. הפחד שקשור בהן גדול יותר מכל איום ברצח. הוא מחזיק את החיים שלי בידיים שלו בכל מובן – גם פיזי אבל גם מטאפורי כי הוא בכל רגע יכול לספר עליי ולהרוס אותי. אבל הוא לא צריך לממש את האיום כי עצם היותו כבר הורס אותי. וככה הוא שובה אותי – דרך זה שמשתמש במנגנוני הבושה הטבעיים שלי כנגדי. משתמש בצורך שלי להיות מוערכת ומקובלת, בצורך שלי להיות אהובה ומכובדת, בכך שנבראתי להיות אדם. בכל אלו הוא משתמש נגדי, הוא מגייס את עצמי נגדי. זה החטא שאין עליו כפרה.
משום שמין קשור גם לרוחניות , משום שמין קשור גם לנקודה העמוקה של היותינו בני אדם, מפני כל אלו הפגיעה המינית קשורה עמוק כל כך לנפש פנימה.
בשבועות האחרונים מציאות חדשה מתגלה לי והופכת מוכרת יותר ויותר – אנשים רכים אליי, מפנים אליי מבט מלטף, אמפטי, משתתף בצערי. וזה מדהים כי הכאב שלי היה שם גם קודם – בלתי נגיש עבורכם, אבל נוכח לחלוטין עבורי. ובעקבות הכתיבה שלי אני זוכה שאנשים מגיעים ל'נחם' אותי, להיות לצידי כי חיי נשברו, להיות לצידי כי הם מבינים שאני בתהומות של צער וסבל. וזה חדש לי – המבט הזה מהקהילה, מהחברים. זה גם חדש לכם. ותראו את הפרדוקס הזה – כשאנו חווים אובדן, או מחלה גופנית, או כל אסון – העולם כולו יודע, נוכח ביחד איתנו. הקהילה ומעגלי התמיכה קיימים שם מהרגע הראשון ואנחנו נסמכים עליהם במסע ההתמודדות והריפוי העצמי של הנפש ושל הגוף. אבל הילדים הנפגעים – זה מה שנלקח מאיתנו. אנשים לא מגיבים, לא מנחמים ולא אמפתיים, כי הם אינם יודעים.
הרגע בו נעז לספר על הפגיעה – הוא רגע מבחן עבורכם, קהילת האנשים הנורמטיביים, והורים, אני פונה בעיקר אליכם: אם תאמינו, תקבלו, תאמצו אותנו אל ליבכם – תושיטו לנו יד לתוך תהום הבדידות שלנו – יש בידכם להושיע. תהיו איתנו, תקשיבו, תזדהו, תאמינו. אבל אם תגלו אפילו סימן קל שבקלים של פקפוק, של חשד או של זלזול – אתם דוחפים אותנו בשתי ידיים חזרה לתוך התהום העמוקה ביותר שיש לעולם האנושי להציע.
חבר שלי, ילד צעיר, שעוד לא מלאו לו שבע שנים, שמסע החיים שלנו דומה. נפגע מבן משפחתו המבוגר והסיפור התגלה, הוריו תומכים בו בצורה מופלאה והוא בתהליך שיקום של גוף ושל נפש ושל אמון בעולם. ובכל זאת הוא חוזר ושואל את הוריו המיטיבים: אבל איך האמנתם לי? למה האמנתם לי?
"מוות וחיים ביד הלשון" – עלינו נכתב. על הילדים האבודים.
