כשהייתי נערה, במוצאי שבת אחד, עשיתי בייביסיטר. אהבתי לעשות בייביסיטר כי אחרי שהילדים נרדמו השלמתי בטלוויזיה את כל מה שלא צפיתי בו בבית שלנו שלא הייתה בו טלוויזיה. חוץ מזה שאהבתי מאוד לטפל בילדים קטנים. בכל אופן, במוצאי שבת, באמצע הסרט "קרוקודייל דנדי", רצחו את רבין. אני עוד הייתי שקועה ב'איזה רומנטי זה שגבר עם מבטא אוסטרלי מחלץ אותך מהג'ונגל' כשממשלת ישראל הודיעה בתדהמה.
אני חושבת שכל אחד זוכר בדיוק איפה הוא היה בזמן הזה. ברגע בו רעדה האדמה במדינת ישראל ופערה את פיה, בלעה אל תוכה אנשים, בתים, דעות ומגזרים, ולא ידענו עד איזה עומק היא עוד תגיע.
ההורים של הילדים חזרו זמן קצר לאחר מכן ואני רצתי הביתה. בבית היה שקט מתוח, גם בלי טלוויזיה ברקע הספיק טרנזיסטור קטן להודיע את הבשורה. חמש דקות אחר כך, צלצל הטלפון. אבא שלי ענה והחוויר, אחר כך הוא החוויר עוד יותר. "זה יגאל", הוא לחש, "יגאל עמיר, תלמיד שלנו", 'שלנו' זה באוניברסיטת בר אילן.
בן לילה החיים בארץ השתנו. כמה ימים אחר כך כשצעדתי ברחובות ירושלים איש אחד צעק לי מאיזו מרפסת ברחביה: "היי, את עם החצאית, אתם רצחתם את רבין". ככה. עד אותו רגע לא ידעתי שהחצאית היא כרטיס הביקור שלי ברחוב. עד אז חשבתי שיש 'אני' ניטרלי, סתם נערה שיש לה זהות נוספת- דתיה.
סיפרתי את כל זה לא מזמן בישיבה על איזה פרויקט שעבדתי עליו. דיברנו על השבר שחידד את הזהות, על הסיפור הזה כסיפור התבגרות שלי. המנחה של הפרויקט דחפה כל הזמן שאני אגיד שהייתי בהלם ולא האמנתי מה קורה במדינה שלנו, ושלא יכולתי להכיל איך מישהו מהציבור שלנו קם ככה איש על אחיו. בהתחלה הנהנתי, ככה אני רגילה 26 שנה, אבל אחר כך אמרתי: "את יודעת, זה היה מורכב".
רק 26 שנה אחרי הרצח התחלתי לשמוע קולות שמעזים לצייץ ולהגיד שאכן היה נוראי הרצח, אבל פייר, היה נורא גם לפני. הסכמי אוסלו הותירו משפחות מרוסקות. הרובים מ'אל תתנו להם רובים' עבדו שעות נוספות. יריות בכבישים, פיגועים באוטובוסים וברחובות הערים, אימהות שמקפיאות שניצלים כי אולי הן לא תחזורנה הביתה היום. לפעמים השתמשו בשניצלים שבועות ארוכים כי האמא באמת לא חזרה. לא מדובר באנשים מהירח בלי שם ובלי פנים אלא באנשים כמוני וכמוך. טליה ומלאכי ויוסף חיים ורוני… ומי שלא נפגע בגוף, נפגע בנפש, חי בדריכות ופחד. והיה ממה לפחד, אוהו היה ממה.
את כל זה לא פירטתי, אולי כי חששתי שהמנחה ההיא לא תבין, אולי כי חששתי מהתגובה: "אבל אתם בחרתם לגור שם, איך הורים מסכנים את הילדים שלהם בכלל?". בכל זאת 26 שנה זה מה שאני שומעת, אז התייאשתי מראש.
למה דווקא השנה אנשים העזו לדבר קצת? אולי יש איזו אבולוציה כזו. בהתחלה סופגים את כל ההאשמות האידאולוגיות, קצת מתחושת אשמה וקצת מחוסר אונים, אחר כך כועסים על המשוואה העקומה שבאמצעותה מטיפים נגד הסתה על ידי הסתה וכל המרבה הרי זה משובח. כעס אגב, הוא לא רק תכונה מגונה, לפחות לפי הרפואה הסינית הוא גם כוח צמיחה, לפעמים הוא מקים אותך על הרגליים ומוציא אותך למאבק על עצמך. אחר כך מגיעה אדישות בסגנון: אוקיי, תחגגו עלינו, שיהיה לכם לבריאות. ואולי עכשיו, אחרי עשרים ושש שנים, התבגרנו והבנו איך לעמוד על דעתנו המורכבת, בלי תוקפנות ובלי קורבנות. זה קורה אגב בהרבה נושאים- בזוגיות, בגידול ילדים, זה חוט דק מאד ולעמוד עליו בביטחון זו לוליינות אמתית.
