מה משך עשרות שוטרות צעירות, בכירות וזוטרות, אל ניצב ניסו שחם, מפקד המחוז שלהן בירושלים? מה שכנע שוטרות בשנות העשרים שלהן, אחרי שירות צבאי, או בשנות השלושים המוקדמות, כפי שמפרטים כתבי האישום והכרעת הדין בעניינו, לסור ללשכתו של מפקד המחוז שלהן, גבר גדל־גוף בשנות החמישים לחייו, לעלות איתו לדירת אמו, או לקיים עמו קשר אינטימי במכונית המשטרתית? אולי זו הייתה הפוזה הספרותית שלו? שחם ביקש תמיד להקסים את בני שיחו בהרגלי הקריאה שלו, אף שהוא נצרב בתודעה באמירה המחליאה שלו מימי ההתנתקות נגד המפגינים הכתומים שהגיעו לאזורי הפינוי.
ובכן, מה שמשך את השוטרות האלה אל המפקד שלהן הוא האינטרס. לא היופי, אלא הכוח; לא האהבה התמימה של החיילת המשוחררת שהתגייסה למשטרה, אלא הפחד מנושא התפקיד; לא המשיכה המינית לגבר נשוי ואב לילדים שמבוגר מהן בעשרות שנים, אלא המרות; לא השוויון, אלא השררה. בסרט המקסים 'סיפורי תל־אביב' יורדת השוטרת ענת וקסמן על קציני המשטרה וגם על חברותיה שמוכנות לנהוג באותה דרך בזויה כדי לקדם את ענייניהן. הן לא מכחישות.
ניצב בדימוס ניסו שחם יודע היטב מה קרה בתקופה שבה הוא ניהל את מחוז ירושלים, ובעצם הפך אותו לבית בושת פרטי. הוא יודע היטב מה עשו אצלו השוטרות הצעירות ולמה הן התייצבו מיד כאשר קרא להן. הניסיון שלו לשוות לכל האירוע דימוי של יחסים בוגרים ויפים בין גבר ואישה הוא פתטי, בדיוק כמו ההופעות שלו בחולצה שחורה וכפתור פתוח, אולי כדי לשדר סקס־אפיל שאין לו. אני במקומו הייתי קובר את עצמי מרוב בושה דווקא אחרי פסק הדין של השופט, ולא יוצא בראש חוצות ומספר על רומנטיקה שלא הייתה ולא נבראה, בטח שלא בלשכת מפקד המחוז במגרש הרוסים, ליד בית המעצר הידוע לשמצה.
אין לי מושג מה הניע את השופט בני שגיא להכרעת דין כזו ומדוע. מה שברור, פסק הדין משחית עוד יותר את התרבות הארגונית במשטרה, שעליה למדנו היטב בפרשת הניצבים, ועוד יותר בהכרעת הדין המשונה של כבוד השופט. הציבור עומד היום בחוסר אמון מוגבר מול המוסד שאמור לשמור על שלומו ועל ביטחונו אחרי שנחשף לתופעות פסולות שהשופט שגיא מעניק להן לגיטימציה סמויה. השאלה שכולם שאלו אותי השבוע הייתה "תגיד לי, אתה עיתונאי, זה מה שהם עושים שם במשטרה?" תשובה חכמה לא הייתה לי.
