ענת גוב אמרה בסרט דוקו "על החיים ועל המוות", שיש לנו, בני התמותה, איזה קטע כזה שזוכר כשלונות הרבה יותר ממה שהוא מחזיק הצלחות. הייתי אולי מוסיפה רק התנייה קטנה- תלוי מי. זאת אומרת, אני יודעת שיש כל מיני סוגי אנשים, ויש אסכולות שמתעקשות לסווג אותם לכל מיני קטגוריות ותתי קטגוריות, אבל בשבילי העולם מתחלק לשני זנים בלבד. אלה שעפים על עצמם והשני, טוב זה מה שנשאר, הם אלה ש….לא.
קבוצה הראשונה, הם אנשים מלאים. מלאים בחלומות גדולים, מלאים בהצלחות חובקות עולם. הם ניגשים לכל דבר חדש במין שלווה קוסמית שהם יודעים, שהם יכולים, שברגע מרי פופינסי אחד, הם יעשו את הקסם. העולם נברא לכבוד העפים על עצמם. הם חולמים, מסתערים, בוראים מציאות, וזה קורה. גם אם נרשמת נטייה קלה להגזמה או אשליה.
נראה לי שאני מהקבוצה השנייה. זה די גנטי אצלנו בסביבה בלי לנקוב בשמות (חוץ מאבא שלי). משפטים קלאסיים יתחילו ב… "אני לא בטוחה", "לא יודעת", "לא זוכרת", "זה לא נראה לי מספיק…" (השלימי את החסר). תובנות קיומיות ישתלבו עם מנה נאה של ביקורת עצמית, שאיפות אישיות יסוייגו היטב עם תרחישי מציאות מורכבת, והתייחסות פילוסופית מעמיקה תוקדש לסופיות האדם. סבתא שלי, הקדישה את עיקר שנות הפנסיה שלה ללמוד אנגלית רק כדי להגיד שהיא לא מסוגלת ללמוד עוד שפה (היא דיברה מצוין). בקיצור בז'אנר שלנו, העולם נברא לכבודנו, זה ברור, הוא רק נברא לעוד כמה מיליארדים אחרים, ולפעמים קצת צפוף בשביל כולם.
ואני קצת מקנאה באלו מהקבוצה הראשונה. בא לי לעוף בלי להנמיך ציפיות, בא לי להעז בלי לצמצם אפשרויות. אולי בעצם כולנו על הספקטרום, אפשר למצוא את אלו הנרעדים עם פרצי ביטחון עצמי ואת מלאי הביטחון ברגעים של חוסר תהומי.
אחותי (הפסיכולוגית החכמה) סיפרה לי על המשל של הפסיכואנליטיקאי סטיבן מיטשל. תדמיינו, הוא אמר, חוף ים בשעת שפל עם חול אינסופי שהוא חומר ליצירה. אדם אחד יבנה טירות חול גרנדיוזיות ומשוכללות ויתעלם לגמרי מהגאות שתהרוס את הכל. ברגע שתגיע הגאות, הוא יהיה מופתע, המום וחבול. האדם השני לעומת זאת, יהיה כל כך מודע לטרגיות של הגאות המתקרבת שהוא לא יהיה מוכן בכלל לבנות טירות. האדם השלישי, מבין שהטירות שלו יכולות להיחרב בכל רגע, אבל זה לא מונע ממנו לבנות אותן, להיפך. משהו בעובדה הזו, בידיעה שאי אפשר לשנות את הבלתי נמנע, מגביר בו את התשוקה ליצור, והוא בונה ארמונות על ארמונות בלי סוף.
אני כבר מבינה שתבוא גאות. אלוהים היודע ששטפו לי את הארמונות יותר מפעם אחת. אבל זה לא משנה. מגיע לי לבנות. ליצור. לעוף. גם אם התשתית לא יציבה, גם אם הארמונות יצאו לי עקומים, וגם אם זה יעלם ברגע.
מגיע לי ולכולנו, לבנות בחול האינסופי את היצירות הכי גדולות של החיים שלנו. כי אנחנו ראויים.
ראויים למקום, ראויים לערך, ראויים לאהבה.
