בליל שבת הבת שלי התחילה להשתעל. היינו איתה כל הלילה. בבוקר כבר עבר זמן התפילה והגעתי למניין רק עם מגש הירקות שהבטחנו להביא לקידוש. לפחות את זה הספקתי.
את הקריאה בתורה פספסתי, אבל רושם הסיפורים האהוב עליי מספר בראשית נשא את זהר ואותי לשיחה על הפרשה. הרהורים מהלב במקום מהראש גרמו לי לכתוב פוסט צורמני על תפילת אברהם- "לו ישמעאל יחיה לפניך". כתבתי שאילו לא הייתה נשמעת תפילתו של אברהם הרי שהיו נחסכים לנו חיים רבים מבני בניו ובנותיו של אברהם ויצחק. שכן ישמעאל הוא שלקח את המאכלת לשחוט את "בת יצחק". הדברים יצאו מליבי אך רחבים הם הרבה יותר.
הרהורי הלב שלי, חסרי הגבולות, טעמו בדבר טעמים שונים ומגוונים, מלאי כאב ותהייה.
כאשר הלך אברהם עם בנו אל העקידה. מה עבר בראשו? או יותר נכון, בליבו? האם חשב על תפילתו על ישמעאל שעליו התפלל והנה אלוקים נענה, ואכן ישמעאל יישאר ויצחק ישחט על ידיו עצמו? והיאך יהיה לו זרע מיצחק הרי על כך הובטח לו?
"וילכו שניהם יחדיו" – האם אלו ישמעאל ויצחק, הסתירות שבבית אברהם? היחיו שניהם? האם החזון האוטופי של אברהם על חלוקת הארץ בינו ובין לוט תחזיק מעמד בין צאצאיו שלו שיוכלו לשבת יחדיו בארץ שהובטחה לו?
רק לאחרונה שב אברהם מסדום. לוט, בן אחיו, רצה למסור את שתי בנותיו בהכנסת אורחים חסרת גבולות ומעצורים. אברהם, שהכנסת האורחים שלו למופת, שני בנים לו – האחד מגורש מביתו בגזרת אשתו והשני יועלה לעולה בגזרת אלוקיו.
בתפילת אברהם על סדום, האם למד אברהם כי לא כדאי להתווכח עם אלוקים? האם בגלל זה לא ביקש שלא לשחוט את בנו? האם ידע כי מלאך פגש בהגר וציווה לה לחזור ולהתענות תחת שרה? הם ידע על ההבטחה שהבטיח לה על עתיד ישמעאל?
אדם הראשון, בן אחד רצח בן אחר. נח, בן אחד בגד בו עצמו. כמה התפלל אברהם כי בביתו יהיה שלום. כמה לא נענה.
אברהם, כמו לוט, זכה בביקור מלאכים בביתו. הכנסת אורחים שגויה מול הכנסת אורחים שלמה. צחוקה של שרה מול מבטה לאחור של אשת לוט. הקרבת הבנות מול הקרבת הבן. אשת לוט הפכה נציב מלח. אשת אברהם שילמה בחייה על בשורת העקידה.
יצחק, שאל רק על השה. איה? ספק אם חזר עם אביו אל ביתו. אולי רק להביא את אביו אל מנוחתו האחרונה. לאימו הוא רצה לחזור ולא היה לאן. רק ביקש להתנחם ברבקה. עד היום לא הבנתי איך זה מנחם.
אברהם, אולי לא ניצב לבדו בזמן העקידה. אולי היו אנשים סביבו שראו? האם גם הם שמעו "אל תשלח ידך אל הנער"? אברהם שעשה נפשות בחרן, נראה לי כה בודד בעקידה. אני שובר את הראש ואת הלב, איך הוא המשיך משם הלאה? איך? בלי שרה, בלי יצחק. איך?
השתיקה בדרך, של אברהם ויצחק ההולכים יחד אל העקדה, נשמעת היטב באוזניי עד היום. טעמיו של ספר בראשית, הגילוי וההסתר שבו, סיפורי המופת, הדרמות והטרגדיות, מושכים אותי אל האין סוף. אל הגעגוע והכמיהה. דמויות נערצות ואנושיות כל כך עם אמונה שרק נולדה. בצדקת אברהם הנערץ עלי מכולם. עיניו הטובות, הבאות בימים, עוד מביטות על ההרים האלו שבהם אני מגדל את ילדיי.
